תמיד אמר שהוא רוצה להיות אבא לפני גיל 30
אני רואה את אחי וזה נראה ממש כיף, אבל לפעמים הלחץ די גדול. פתאום אתה אחראי ב-100% לחיים של מישהו. אני צריך להרויח יותר כסף, אני צריך לדאוג יותר לבזבוזים, אני חייב להיות אחראי יותר. פאק, אני הולך להיות אבא
שנות ה-20 שלי מסתיימות, והזמן כבר לא עומד מלכת. אני עדיין לא מבין שעברו עשר שנים תמימות מאז שהחלפתי קידומת, לא מאמין שהחיים שלי השתנו כל כך. בעשור הזה טיילתי, התאהבתי, נשברתי לחתיכות, נבנתי מחדש, למדתי לתואר ראשון, למדתי עד כמה אני חזק, הבנתי עד כמה אני חכם, למדתי לסמוך מחדש, התאהבתי שוב, התחתנתי, קניתי בית, קניתי רכב, ועכשיו אני מתחיל את העשור החדש באירוע בלתי נשכח... אני הולך להיות אבא.
פאק... אני הולך להיות אבא. שלא תבינו לא נכון, ה"פאק" הוא פאק טוב, אפילו מצויין (אפילו אדיר, כמו שאני זוכר אותו). אבל תחשבו על זה לשנייה, להיות אחראי ב-100% על החיים של מישהו שבעיקרון אתה יצרת - טיפה מפחיד. כיף, אבל עדיין מפחיד. אני רואה את אחי וזה נראה ממש כיף, אבל לפעמים הלחץ די גדול. אני צריך להרויח יותר כסף, אני צריך לדאוג יותר לבזבוזים, אני חייב להיות אחראי יותר, למרות שגיליתי שברגע שאני נלחץ יותר מדי אני מגזים, וכשאני מגזים זה ממש לא טוב. אז במקום להילחץ החלטתי לזרום. לזרום באחריות, אבל עדיין לזרום.
ברוב הימים היא פשוט נרדמת על הספה בסלון
ההריון מעייף את אשתי מאוד. היא עובדת מאוד קשה במהלך השבוע, ואם זה היה קשה לפני ההריון, עכשיו זה הרבה יותר קשה. ברוב הימים היא פשוט נרדמת על הספה בסלון, אני מביט בה ומחייך. "אני יודע שזה לא הכי כיף לה להיות עייפה כל כך, אבל שטויות", אני אומר לה, "זה הכל למטרה טובה".
האמת? לא חשבתי שאזכה במישהי כל כך יפה כמוה. אם רואים את האפשרות השנייה שעמדה מולי, הרווחתי בגדול. כמו שאנחנו אומרים על הכלב הצב"חניק (צער בעלי חיים) המכוער שלנו – זכיתי בלוטו. היא תעשה הכל שיהיה לי טוב, היא תמיד תדאג שהכל בסדר, היא תמיד תקשיב לי כשאהיה עצוב ומוטרד.
עשור מדהים עבר עלי. מעניין מה הולך לקרות בעשור הבא. האם הולך להיות לי בן שובר לבבות, או שאולי תהייה זאת בת ממיסת לבבות?
כמה ילדים בכלל יהיו לנו?
האם אני אהיה אבא טוב? (היא תמיד אומרת לי שאני אהיה אבא טוב).
אני לא יודע מה יהיה… אני יודע שיהיה טוב. אני יודע שלצידי יש אשה מדהימה ואוהבת, עם חיוך רחב ועיניים קורנות. אני יודע שאיתה אני מסוגל לכל, גם אם לפעמים נראה שאני עומד להתמוטט.
אני יודע שהילד או ילדה שיבואו עוד מעט לא יכלו לבקש אמא או אבא יותר טובים ממה שהם הולכים לקבל.
ולבסוף אני יודע, שכמו כלב קטן,חמוד ומכוער - זכיתי בלוטו.
הכל כל כך שקט ביום כיפור, הוא חשב לעצמו וחייך. היתה זאת שעת צהריים, הרחובות היו שקטים. מידי פעם נשמעו קולות צוהלים של ילדים רוכבים על אופניהם במורד הכביש. האוויר עמד, ואפילו הכלב הקטן שלהם, מכוער והיפראקטיבי, שכב מותש על כרית בפינת הסלון.
"הכל כל כך שקט ביום כיפור", הוא מלמל בקול.
"מה אמרת מתוקי?" אשתו הרימה את ראשה מהפאזל שהוא מזמן התייאש מלעשות.
"סתם", הוא מתח את ידיו לצדדים ופיהק, "פשוט ממש שקט בחוץ".
"זה מה שאני הכי אוהבת ביום כיפור", היא חייכה אליו, "כאילו העולם עומד מלכת, לוקח הפסקה ונושם נשימה ארוכה, אומר לנו 'די, חכו רגע, תירגעו ותמשיכו מחר'".
פעם אחת בשנה 24 שעות לבד אבל ביחד
הוא ידע שרוב האנשים לא רואים את יום כיפור בדרך הזאת, אבל בשבילם זה היה יום של התנתקות מהרעש שמלווה אותם כל השנה, ניתוק מהסלולרי שלא מפסיק לצלצל כל היום ובצידו השני זימזום מטריד ובלתי פוסק של אנשים ודרישותיהם, ניתוק מהמרתון היומיומי בין עבודה וסידורים. פעם אחת בשנה 24 שעות לבד אבל ביחד, בזוגיות שהם כל אוהבים.
הוא חייך אליה והיא חייכה בחזרה, ולשנייה העולם שוב עמד מלכת עד שהחליטה לחזור ולחפש בקדחנות עוד חלקים מהפאזל שהתחיל לתפוס צורה על שולחן הסלון.
הוא בהה אל מחוץ לחלון לכיוונו של המפרץ. חודש לפני זה הם עברו לדירה החדשה. באותו שבוע היה יום הולדתו ה-29, ומרוב לחץ הם אפילו לא חגגו. לא שזה הטריד אותו יותר מדי, גם ככה העדיף להתעלם מהעובדה שהוא מתקרב בצעדי ענק לשנות ה-30 שלו. עשר השנים האחרונות פשוט חלפו על פניו מהר מדי לטעמו. הוא הספיק המון, אבל הרגיש שלא הספיק מספיק, הוא רצה לעשות עוד, אבל הרגיש שאת המנוחה והשקט הרוויח ביושר.
עדיין משהו היה חסר לו במשוואה שכתב לעצמו בעשר שנים האחרונות. הוא התחיל לעבור על הרשימה בראשו:
• עבודה - יש
• רכב - יש
• אשה - יש
• חתונה - יש
• דירה - יש
• ילד... ילד...
הוא התחיל לחייך. תמיד אמר לה שהוא רוצה להיות אבא לפני גיל 30. "אני לא רוצה להיות אחד מאלו שבגיל 35 מתחילים להבין שמשהו חסר, ברגע שהכל יסתדר, ברגע שנתמקם ונדע שאנחנו מסודרים - אנחנו צריכים לעשות את זה".
והנה, כל הרשימה שלו מסומנת, חוץ מפרט אחד. הוא היה בן 29 וידע שהגיע הזמן לעשות משהו בנידון. אמנם כולם היו בטוחים שברגע שיתחתנו הם ייכנסו להריון, אבל הם רצו ליהנות עוד טיפה מהחיים שלהם לפני שהם לוקחים על עצמם אחריות כזאת גדולה. הם כבר חצי שנה נשואים, נהנים מכל רגע. אולי הגיע הזמן.
"בואי נעשה ילד", פלט בקול רם
היא היתה שקועה לחלוטין בפאזל המפוזר על שולחן הסלון. לא היה לה מושג קלוש על מה קודח מוחו. הוא הרים ג'וינט מהמאפרה והדליק אותו בהבנה שכנראה בקרוב מאוד הוא יצטרך להפסיק עם התענוג המפוקפק הזה, שאף מלוא ריאותיו ושיחרר. "בואי נעשה ילד", פלט בקול רם.
"מה?" ראשה התרומם בהפתעה, חלקי פאזל עפו באוויר, אפילו הכלב קפץ על רגליו.
"בואי נעשה ילד" הוא חייך אליה ברכות.
הם הביטו זה בזה, הוא מחייך, היא המומה.
"מאיפה זה הגיע?" היא שאלה וחיוך התחיל לעלות על שפתיה.
"נראה לי שהגיע הזמן, לא?"
"כן", אמרה, "רק לא רציתי ללחוץ עליך".
"לא לחצת, מתוקי, אני פשוט חושב שהגיע הזמן. תראי אותנו", הוא הביט מסביבו, "הכל מסודר... רק צריך ילד".
"זאת אומרת שהרבה דברים ישתנו", אמרה לאות אזהרה.
"אני יודע, ואני מוכן. השאלה היא האם את מוכנה?"
היא התיישבה לצידו. "תביא לי את זה", חטפה לו את הג'וינט מהיד. "ילד, אהה?" שאפה לריאותיה וחייכה.
"כן, ילד", ענה.
היא הביטה בעיניו ברצינות, מנסה לראות אם יש איזשהו היסוס בעיניו. "אתה בטוח שאתה לא עושה את זה בשביל לקבל עוד סקס?" שאלה בפנים רציניות.
הם הביטו זה בזה, מתעמקים, סוקרים זה את זה כדי לראות אם ימצאו איזשהו סדק של ספק, ולפתע התפרצו בצחוק.
בקומה חמישית בבניין רב קומות עם נוף למפרץ, באותו רגע נולד רעיון. הרעיון יהפוך לעובר, העובר יהפוך ילד, הילד יהפוך לאדם, וכל זה בגלל הצהרה אחת.
לפנייה לכתב/ת 
