נשמע לא קל בכלל

בסיומו של הסרט "מה נשמע - קרית גת", ישנה תמונה אחת, לשבריר שניה, שאולי מספרת את הסיפור כולו. מערכת המקומון של העיר מכונסת במשרדיה המשופצים, לאירוע חגיגי ונוצץ כשברקע מחשבי המקינטוש החדישים של מחלקת הגרפיקה.

אבל דווקא עוֹבֶד טרובק, מי שנתן את כל מה שרק היה לו לעיתון - חומרית ורוחנית - נותר בחולצתו הלבנה והמגוהצת מחוץ לאולם, צופה על החגיגה כאילו כלל איננו שותף לה.

עובד. כותב, עורך, מצלם, מפיץ ומתעמת עם מנהל הבנק (צילומים: yes דוקו)

"מה נשמע - קרית גת", סרטם של אבישג ליבוביץ ומתן פלד שהשתתף בפסטיבל הקולנוע האחרון בירושלים ושודר אמש (ב') ב-yes דוקו, מספר את סיפורה של מערכת המקומון הוותיק בעיר, שנקלעה לקשיים וחובות כספיים של מאות אלפי שקלים, עד שחרב פשיטת הרגל היתה קרובה מאוד לצווארם של בני המשפחה המחזיקים אותו - תמר ושני ילדיה, עובד ועדי.

שני רבדים ישנם לסרט, שתי הצצות אינטימיות ולעתים לא קלות, שסיפקו מצלמותיהם של היוצרים במשך שנת מעקב אחר מערכת העיתון, מבלי להפריע לעבודה ומבלי לעצור גם ברגעים הקשים. הרובד האחד הוא העבודה העיתונאית האותנטית. כן, זו המתבצעת באמצעות עט, נייר ומצלמת סטילס המלווה בעיקר את עדי בכתבותיה. הרובד השני והמשמעותי יותר הוא הניהולי, הכושל בתמימותו המקסימה באיזשהו אופן, עליו הופקדו אמא תמר ועובד הבן.

מותה של חדוות היצירה המשפחתית

עובד, כבר אמרנו, נותן את כל מה שיש לו. אם זו כתיבה, עריכה, הפצה מהדפוס לנקודות המכירה, גביית כספים ממפרסמים והתמודדות עם מנהל סניף הבנק הרוטן שלו חייבת המשפחה כסף רב. הוא, אגב, בכלל רצה לפתח את עבודתו כמאמן כושר. בלית ברירה היה פתרונם של שלושת בני המשפחה להכניס שותף עסקי חדש שרכש 70 אחוזים מ"מה נשמע".

תמר והמשקיעים. אין ברירה אחרת

אבל מה שהחל כמועקה, פגיעה בקסם המזויף של חדוות יצירה משפחתית שאולי היתה קיימת לפני 30 שנה בעיתון אבל מתה כבר מזמן, התגלה כפתרון היחידי להמשך קיומו של "מה נשמע", ולא רק בגלל הסדרת החובות ויציאה לעבודה כלכלית יותר שתשמור על המקומון.

כניסתו של המשקיע החיצוני המאיים בתחילה התגלתה כברכה גדולה, כאשר זה "נתן בראש" לבני המשפחה ואמר להם שעסק, גם אם הוא משפחתי, זה עסק.

וכך, עימת אותם האיש החדש בשכונה עם השקעותיו האישיות של כל אחד מבני המשפחה, עם חלקו העסקי של כל אחד מהם בביזנס, ובעיקר עם האמת, לפיה הם לא יוכלו להמשיך לקיים את משפחתם כמשפחה, אם לא ינהלו בנפרד את העסק שלהם - כעסק לכל דבר. למורת רוחו של עובד, הוא מבין שכואב ככל שזה יהיה, אין ברירה ושהזמנים השתנו, ולמרות אותה עמידה שלו באותה חולצה לבנה מחוץ למשרד, כשהוא נדחק מעט לשוליים, עדיף המצב החדש על פני סגירת העיתון.