מדינת כל ועדות חקירותיה

ועדת טירקל היא מעט המסתיר את המרובה. המשפט הישראלי מבטיח אפשרויות מגוונות להקמת ועדות בדיקה וחקירה, והפוליטיקאים לא יחמיצו הזדמנות להקימן כשהם עומדים בפני לחצים תקשורתיים. זהו בעצם אמצעי פוליטי להסיח את דעתנו ואת דעת הקהילה הבינלאומית מהבעיות הציבוריות, ולגלגל אחריות על גורמים שונים - מלבד מקבל ההחלטות עצמו.

אמנם ניתן ללמוד רבות מוועדות חקירה, אך המלצות רובן לא מיושמות, והמעקב אחרי יישומן בעייתי וקשה. בישראל יש היסטוריה ארוכה של הקמת ועדות חקירה, מנושאים טכניים למדי ועד סוגיות של זיכרון היסטורי.

מרצח ארלוזורוב על חוף הים ועד ה"מרמרה" בלב ים, מבן גוריון הרדיופוני ועד נתניהו הטלוויזיוני.

ב "עסק הביש" ו"הפרשה", בשנות החמישים והשישים, היו מעורבות כמה ועדות, כביטוי לסכסוכים הקשים בצמרת מפלגת העבודה ובינה לבין הממסד הבטחוני-צבאי. ככל שהפילוג והפיצול החברתי התעצמו, כן גבר מספרן, עד שהגענו למצב שניתן לכנות את ישראל "מדינת כל ועדות חקירותיה". קשה לחשוב על אירוע ציבורי משמעותי אחד בשנים האחרונות, שסביבו לא הוקמה ועדת חקירה או בדיקה. רוב המסקנות, כמובן, נותרו על הכתב בלבד.

אם מסתמכים על חלקיו הגלויים של דו"ח איילנד לחקר פרשת ה"מרמרה", לא נותר אלא להתמרמר כיצד מדינה מרובת אתגרים כה קשים מנהלת הליכים כה לקויים של קבלת החלטות. אלפי עמודים של ועדות חקירה קודמות בעניינים דומים לא סיייעו לשיפור המצב.

דוגמא אחת לשמרנות מזיקה היא ההמלצות החוזרות ונשנות להקים מועצה לבטחון לאומי. זו הוקמה לבסוף ב-1999 ואף שוכללה ב-2008, אך במקום להיות גוף של מומחים בלתי תלויים, רצוי בעיקר מן הסקטור האזרחי, הייתה המועצה למטה צבאי-בטחוני עם נקודת מבט צרה. היא הפכה לקבלן משנה של מערכת הביטחון, ולא מוסד עצמאי המציב אלטרנטיבות קונספטואליות בפני מקבלי החלטות.

הבעיה אינה מוסדית בלבד. בישראל לא קיימת תרבות שמעגנת חובות אתיות של מקבלי החלטות. השימוש ב"מסמך גלנט" הוא דוגמא מובהקת לכך. טוב שהיועץ המשפטי לממשלה בוחן אם המסמך זויף אם לאו, אך את הסוגייה העקרונית אין היועץ מוסמך או יכול לבחון - היא סוגיית היחסים המורכבים בין צמרת צה"ל לדרגים האזרחיים.

זו סוגייה עקרונית, למרות חוק יסוד: הצבא, והיא מושפעת תמיד מהאישים הרלוונטיים. אם אהוד ברק מנהל את צמרת הצבא כפי שהוא מנהל את צמרת מפלגת העבודה נותר רק להתפלל שהתוצאות לא יהיו דומות.

ועדות חקירה יכולות לטפל בנושאים מוסדיים, אך הן לא יכולות לתקן בעיות חברתיות ותרבותיות מורכבות. אתיקה של שקילת כל האלטרנטיבות האפשריות לקבלת החלטות ואתיקה של מאבקים פוליטיים בתנאי קיטוביות חברתית קשים לא נלמדות בפורומים של ועדות משפטיות ושל משפטים פוליטיים, אלא ניתנות להנחלה רק במוסדות חינוך ובאמצעות מאמץ מנהיגותי לשינוי התודעה החברתית. עד אז ימשיכו פוליטיקאים להרכיב ועדות חקירה למיניהן, עד להקמתה של אם-כל-הוועדות, זו שתחקור מדוע כל לקחי קודמותיה לא יושמו.

פרופ' גד ברזילי, מומחה למדע המדינה, משפטים ולימודים בינלאומיים, אוניברסיטת וושינגטון