מפת הכריכים: חלק ב'

חיפה. בנימינה. נתניה. רעננה. תל אביב. רמלה. ירושלים. אשדוד. באר שבע. אילת. איציק שאשו ותומר קמרלינג יצאו לבדוק איפה אוכלים סנדוויץ' טוב בארץ הזאת, ומצאו שפחות או יותר בכל חור. תפסיקי, באר שבע, לא התכוונו דווקא אלייך

איציק שאשו ותומר קמרלינגפורסם: 23.08.10 , 09:10

לחלק א' של הכתבה

טוניסאי - בוצע. פסי ייצור - צ'ק. הגיע הזמן להפך הגמור מהשורשיות של הנגלה הראשונה ומהפשטות היצרנית של השנייה: המקומות הנכונים לעכשיו. אלה שאתה בא אליהם בגלל הטרנד, ועם קצת מזל נשאר בגלל הכריך. וכשאומרים אופנה לעיסה, אומרים תל אביב.

נורדאו, בן גוריון, רוטשילד, בן ציון: השדרות של העיר היו מנוקדות פעם בקיוסקים קטנים שמכרו בעיקר ממתקים לילדים, שתייה קרה להורים ומגזינים עם ערומות למתבגרים. פה ושם עוד אפשר למצוא אותם, אבל רובם כבר שופצו, הורחבו והוסבו למין סנדוויצ'ייה או סלטייה או אספרסויה. עכשיו, אנחנו האחרונים שרוצים להחמיא לעיריית תל אביב מבלי לקבל הבטחה מפורשת שיאבדו לנו בטעות את הדו"ח ההוא, אבל החבר'ה של חולדאי והיזמים הפרטיים שהחיו את השדרות עשו אשכרה עבודת קודש. במקום הקיוסקים העבשים קמו נקודות צ'יל-אאוט שעוזרות לך לשכוח את התלאות שמאכילה אותך העיר הזאת.

נקודה אחת כזאת היא המקום שפעם נקרא "בר גוריון" והיום אריאלי, ולא שזה משנה, כי כולם מכירים אותו בתור המקום ההוא בבן גוריון-דיזנגוף. ברוב שעות היממה תוכלו למצוא על הבר שבחוץ את הבעלים, אריאל, ואנחנו מספרים לכם את זה רק כדי שתוכלו לשאול אותו איך הרוסטביף, ואז הוא יגיד לכם "לא יודע, אני צמחוני", ואז תוכלו להיקרע, כי הבנאדם נראה צמחוני כמו שאיתי אנגל נראה בשרני. אבל אתם יודעים, אלוהים נותן אגוזים לאנשים שאין להם מושג איזה טעים זה המבורגר.

אם תשאלו אותנו, נמליץ לכם על ספיישל הבית שנקרא "קרוק-רוסטביף": ג'בטה טרייה עם פסטו, חרדל דבש, פלפלים קלויים, חצילים, ויניגרט, בלסמי, ביצת עין הפוכה ורוסטביף שמטגנים לך מול העיניים. ואם אתה כופר, אז גם גבינת אמנטל מלמעלה. כל הטררם הזה - שמוגש על מצע של תל אביביות שבדיוק חוזרות מהים כשהן לבושות בעיקר במבטי הזימה שלך - הוא אולי לא בדיוק מה שרשם הקרדיולוג, אבל זה לפחות סוגר לך את הפינה הקולינרית עד למחרת בבוקר עם חיוך גדול ושומני על הפרצוף. אבל שטויות, אריאל, גם ארוגולה על שיפון זה אחלה.

שני מקומות אחרים שנפתחו לאחרונה בחצר האחורית של חולדאי, ומהר מאוד הדליקו את המצוידים בטרנדומטר, הם Ruben ו"מיגה". הראשון הוא בערך הדבר הכי קרוב לדלי ניו יורקי שאפשר למצוא באזור חיוג 972, וזה מתבטא גם באווירה וגם בכריך שלשמו התכנסנו. הידעתם? "רובן" הוא בכלל שם גנרי של סנדוויץ' שהגה איזה אמריקאי לפני כמעט 100 שנה, וכולל לחם שיפון או רגיל, חרדל חריף בסיסי, חזרת טובה, כרוב כבוש, בצל, עגבנייה ומערום מפחיד של בשר בקר פרוס דק. בצד: קורנישון, המלפפון החמוץ מהזן המחוספס מאוד והקצת גמדי. ב-Ruben מציעים לך להוריד את כל הסיפור הזה בעזרת שליש "גוסר" - לאגר אוסטרי מפתיע לטובה - מהחבית. רק שאנחנו לעולם לא שותים בתפקיד, אז הזמנו שניים והתפטרנו.

אם Ruben גרמה לנו להרגיש קצת בשדרה החמישית, מיגה גרמה לנו להאמין בהשגחה עליונה: סיעתא דשמיא היא ההסבר היחיד שלנו לכך שהמקום נפתח במרחק 17 מטר בקו אווירי ממערכת "בלייזר". גם כאן הבסיס הוא סנדוויצ'ים על טהרת הביף לסוגיו, או מקסימום חזה הודו, לצד קורנישון ובירה מהחבית. עכשיו, את האמת צריך לומר: אולי בגלל ההייפ שמלווה את Ruben מאז שנפתחה לפני כשנה, ואולי בגלל שכשאלוהים שולח לך סנדוויץ' אתה מצפה לשמוע מלאכים שרים, שתי הסנדוויצ'יות מוכוונות-הקרניבוריזם האלה הותירו אותנו מעט אדישים. יודעים את העבודה במקומות האלה, זה בטוח, אבל חסרה שם - בהיעדר הגדרה קולעת יותר - השראה.

וזה עוד כלום לעומת האכזבה רבתי שציפתה לנו בבנימינה רבתי. כאמור, מלכתחילה לא היינו אמורים להיכנס לטארטין - זה בית קפה, ואתם זוכרים את הכללים - אבל מגישים שם טרמציני. ואם יש סיבה להתרפקות המשותפת שלנו על חוויית האוטו-גריל, זה זה: אותם כריכי לחם לבן משולשים שהקרומים ניטלו מהם מבעוד מועד, במילוי קל ושמח כמו סלמון או טונה.

טארטין הוא בית קפה תל אביבי-טרנדי לכל דבר ועניין, כולל האוכלוסין שמעוררים בך רצון עז לשאול אם אין להם איזה עבודה ללכת אליה, שפשוט ממוקם במקרה בבנימינה. נכנסו, התרשמנו מהעיצוב המוקפד וממלאי העוגות המרשים, והכנו את קיבותינו להתקפת משולש. עד מהרה התברר שאת הטרמציני מכינים כאן מלחם דגנים, אבל לא נתנו לזה להפריע לנו, ושאז חורכים אותם קצת מבחוץ - ולזה כבר נתנו ועוד איך. הלו, מדובר בטרמציני! זה אמור להיות רך כמו ליאור אליהו בהגנה! היינו מוסיפים לקטר על המלית המוזרה שבין שני האודים המוצלים ועל התמחור המופרז של העסק כולו, אבל ראו זה קטע: בערך דקה לפני שהכתבה הזאת ירדה לדפוס נודע לנו שהפריט המדובר הוסר אחר כבוד מהתפריט. כך שעכשיו יש לכם כבר שתי סיבות לא לעצור בבנימינה בשביל הטרמציני של טארטין: אין, וזה גרוע.

הכריכייה האחרונה בקטגוריה הטרנדית ממוקמת במקום הראשון שאתה חושב עליו בהישמע המילה הייפ: באר שבע. אבל בלי צחוק, סבא ג'בטו - המקום שבו אוכלים סטודנטים שיודעים מה טוב, כי סטודנטים שיודעים מה הכי טוב לא לומדים בבאר שבע - היא יופי של מקום. חוץ מנטייה לעודף קופירייטינג (נשבעים שמצאנו את עצמנו מתלבטים בין "כ-פרה", "אל תהיה כבד", "האווז הנועז" ו"עוֹף לי מהעיניים"), תענוג צרוף. אנחנו התמקדנו בקטגוריה למיטיבי כרס, שנקראת "המוקפצים", ומצאנו שההיצע שווה כל שקל מהפלוס-מינוס 40 שמחייבים כאן על הסופר-סייזים האלה. ג'בטה טרייה, בשר טוב, רטבים מחמיאים.

סבא ג'בטו הוא מקום של צעירים, לצעירים. זה ניכר בעיצוב האפלולי משהו של החלל, ועוד יותר בשירותים: דמיינו תאורה של מועדון בשיאו של ערב טראנס, והוסיפו אסלה. ווי שיט יו נוט. ואם כבר מדברים, אז למתיישבים מוצעת האפשרות להשתמש באותו מגן תחתון פלסטי שאמור להעניק לחוויה נופך סטרילי. מה שפוגם קצת במאמץ הוא השלטים מאירי העיניים שממליצים לך לעשות שימוש ב"חירבוניות".

בסופו של דבר, התלונה היחידה שיש לנו על המקום הכי קרוע בבירת הנגב היא שישבנו וחיכינו לסנדוויצ'ים שלנו במשך יותר מ-40 דקות. אבל שטויות, בכיף אנחנו שורפים שלושת רבעי שעה בפסאז' בבאר שבע.

הסנדוויץ' של סבא ג'בטו (צילום: ישראל יוסף)

הבלתי מקוטלגים

רוצים לשמוע על המיוחדים? אז בין האתני והמתועש, בין קמבוזולה לאווז נועז, נולדה לנו קטגוריית כריכיות נפרדת: הספיישלים. מקומות שלא נפלו לנו לשום רובריקה קודמת, ושאנחנו כן נפלו מהם, אז החלטנו לשמור אותם לישורת האחרונה של הפרויקט הזה. מקומות כמו איציק ורותי בתל אביב, 15 מטר רבוע ביום חם, שהוא מוסד קולינרי שינקינאי עוד מהימים שהיה מגניב להיות שינקינאי. מקום שמאחורי הדלפק שלו עומד דור שני לסינדווץ': דודי ומירי, אח ואחות והצאצאים של איציק ורותי. מקום שבעצם לא באנו אליו בשביל לטעום, אלא יותר בשביל מה שקוראים בגנגסטרית לשלם את כבודנו.

התנועה במקום היסטרית ב-11 בבוקר של יולי, אבל אם תבואו אחרי 12, רוב הסיכויים שיישאר לכם מקסימום פיתה עם מלח. אם לא דפקתם איחור, יש לכם מגוון סלטים בסיסיים וטריים בתוך מעטפות אפשריות של לחמנייה גדולה, לחמנייה קטנה או פיתה. אנחנו הלכנו על שתי גדולות - אחת טונה וחצילים, אחת ביצים ואבוקדו. יש גם סלט קישואים שנראה טוב. יש גם נקניקיות. בני המזל מצליחים לתפוס את השקשוקה החמקמקה, שלרגע היציאה שלה מהמטבח מגיבים הלקוחות הקבועים באופן שמעלה בדעתך ברלינאי הצופה בנפילת החומה.

זה מקום של בוקר. באים, לוקחים, אוכלים על המקום בשלושה ביסים או בעבודה בשישה. החפצים להרטיב יכולים ללכת על אופציית הגזוז, שאיציק ורותי נחשב לערש הקאמבק שהוא עשה בתל אביב לפני כמה שנים. כאמור, מוסד. ומשמעותית ערב יותר לחיך מההוא של אל-מבחוח.

המיוחדת השנייה שלנו היתה רשל, האישה שהכניסה את ה"רשל" לאצל רשל. המקום הוותיק והקטן הזה, בלב ירושלים השפויה או מה שנשאר ממנה, נראה מבחוץ כמו מסעדה כפרית איפשהו בחלקים היותר אירופיים של אירופה. בפנים יש תפריט תבשילים שמשתנה לפי איך שבא לרשל, וסנדוויץ' לפי איך שבא לך. לנו באו אחד פסטרמה מהזן המזרחי, עם טחינה על תקן מיונז, ואחד כתף בקר. שניהם עברו צליית בזק בטוסטר לחיצה לפני שנלגמו בתאווה. למרות שפייר, קצת התבאסנו שלא באנו במסגרת כתבה על דברים שמבשלים בסירים.

הביקור אצל רשל היה חטוף, עניין של תכנון זמן לקוי, וחרטנו על לוח קיבותינו שלא ניתן לזה לקרות שוב בדייבוצ'קה שבדרום תל אביב. וטוב שחרטנו, כי אם רשל מחזיקה מסעדה כפרית אירופית בעיר שבליבה הר חומה, אז קרן אדם הביאה בית קפה מצרפת לשכונה של פועלים מגאנה. רק שלא תהיה לכם פריז בראש: זה יותר כמו קפה של עיירונת מנומנמת. מטר מפאקינג פלורנטין.

הדבר הראשון לעשות בדייבוצ'קה - "נערה" ברוסית - זה לבהות בוויטרינה המפוצצת כל טוב: דגים, גבינות, וזיתים מכל הדליקטסיות המפוארות שבאזור. הירקות מגיעים בכל יום מהכרמל, והנקניקים-למתקדמים ממעדני מניה. אנחנו הזמנו שתי קומבינציות לתפארת: קרקור אחד טופל באמצעות כריך לחם לבן עם גאודה, גבינת עיזים, עגבניות מיובשות, רוקט, בזיליקום ופלפל. השני הושתק באמצעות מטיאס, שמנת חמוצה, ירקות וצ'ילי ירוק על לחם מלא. טעמנו, ואנחנו נשבעים לכם שרק משיקולי תדמית לא פצחנו בקזצ'וק.

דייבוצ'קה היא אופרציה של אישה אחת, סכין אחד וקרש חיתוך ירוק אחד. אדם, שעשתה את המוניטין שלה באווירה הקצת יותר הומה של מסעדת "ג'וז ולוז", מתלבטת איתך מה להעמיס ואז חותכת לך ואז מגישה לך. בסוף היא לוקחת ממך כסף. הכל קומפקטי, נקי, ובעיקר נעים. מין קטע כזה של יש זמן ושכנים שרק נכנסים להגיד שלום וניחוחות של טרי. מטר מפאקינג פלורנטין.

לתחנה הבאה והראשונה שלנו בחיפה, סנדוויץ' בר כרמל, הגענו אחרי תחקיר מקיף במיוחד: המזרחי מבינינו טען בתוקף שהוא תקע פה פעם איזה סנדוויץ' בסיומו של לילה אלכוהולי מדי - כל כך אלכוהולי שהוא אשכרה התרחש בחיפה - ושמדובר במזללה שלא תכזיב גם כשאתה פיכח. בירור עם האנשים מאחורי הדוכן העלה כי אכן מדובר במקום שפתוח מסביב לשעון כבר 18 שנה ברציפות (זה יוצא 157,680 שעות פעילות, גיב אור טייק כמה ימי תענית), ושצעירים בדרגות שונות של גילופין אכן נמנים עם הגרעין הקשה של הלקוחות הקבועים.

שלושה צעדים יספיקו לכם כדי להגיע מהדלת ועד לוויטרינת הדליקטסים, ועוד שלושה מהקיר הימני לזה שמולו. שניהם מחופים בלוחות שעם שבהם משתמשים לקוחות כדי להשאיר פתקים המבשרים שהם מחפשים קונה לטוסטוס, שדרוש להם פרטנר לנסיעה משותפת למזרח, או שסתם בא להם מין. אשכרה: נתקלנו בפתקי זימה אמיתיים לגמרי וזימיים לחלוטין. הבחור שמאחורי הדלפק אפילו אישר שלא מעט תענוגות ליליים כבר הופקו מהפתקים האלה, למסנדווצ'ים משני צידי הוויטרינה. כשהוא אמר את זה, אגב, הבחור השני שמאחורי הדלפק הינהן במבט נוגה ומילמל משהו על זה שהוא נשוי.

אחרי עיון בתפריט הסנדוויצ'ים, שכולל 73 אופציות - לא, אתם לא מבינים, 73 - הלכנו על שתי ג'בטות. אווז צלוי לעיתונאי המושחם, גבינה סקנדינבית וצ'דר לעמיתו החיוור. גם המהדורה החלבית וגם הגירסה האווזית הגיעו חמות ומתפקעות מרטבים מצוינים, ירקות טריים וכמות נדיבה של המלית הנבחרת.

מסנדוויץ' בר כרמל יצאנו באמונה שלפחות מההיבט הכריכאי, לגור בחיפה זה לא מבעית כמו שזה נשמע. ואז הנמכנו טוס גג 300 מטר, לסנדוויץ' ברכה שבוואדי סאליב, ומצאנו אותו. את אב כל הכריכים, שאותו מגישה כמתבקש אם כל הכורכות.

סנדוויץ' בר כרמל (צילום: אלעד גרשגורן)

מילה של ברכה זאת מילה

בהתחשב בזה שהיא עושה סנדוויצ'ים מאז 1971, בהחלט ייתכן שאת המלפפון הראשון שלה פרסה ברכה לצלילי הפתיח של "חדווה ושלומיק". ואיכשהו אנחנו מוכנים לחתום על זה שכבר אז היא היתה טיפוס. אין בולשיט אצל האישה הזאת. אם ייכנס קבוע שמזמן לא נכנס, היא תיכנס בו. אם מישהו יתלבט עמוקות בין שינקן לקשקבל, היא פשוט תנבח עליו שישב בצד ויחכה בשקט וברכה כבר תסדר אותו.

אנחנו התלבטנו, ננבחנו והמתנו. מבט מקיף מסביב גילה שבאנו באיחור קל: המקום נראה כאילו קפא בסוף הסיקסטיז, מהקרמיקה המצויצת שעל הקירות ועד תפריט הכיתובי-פלסטיק-על-לוח-פלסטיק, משהו שזורק אותך לימים שבהם לגלידה קראו מונטנה ולבחורות היה עניין עם פועלי בניין.

בזמן ששקדה על הג'בטות שלנו, ברכה סיפרה לנו על מסלול הקידום המואץ שלה: היא התחילה לפני 39 שנה כי היו צריכים מישהי שתחתוך ירקות, אחר כך נשארה לסנדווץ', ובהמשך קנתה את המקום מהבעלים. רק שלהמשך כבר לא הקשבנו, כי היינו מהופנטים לפלנצ'ה. ברכה חיממה את הלחמניות, אחר כך צלתה פרוסת שינקן עבה עם תקרה של גבינה צהובה, הפכה וקיפלה מעשה אומלט, הוסיפה עגבנייה ועלה עצום של חסה, והגישה לכופר שבינינו. ההוא שלא שכח מה זה להיות יהודי הלך על שידוך בין רוסטביף לסלמי צרפתי, שקיבלו גם הם זמן איכות על הפלנצ'ה. שתי היצירות הוגשו בסיוע מיונז וחרדל.

ביס מהפינה הימנית. ביס מהפינה השמאלית. שתיקה קצרה, ואחריה קולות שג'נטלמנים לא אמורים להשמיע בפומבי.

משהו קורה שם אצל ברכה ברגע המפגש בין הבשר הטרי לג'בטה הום-מייד - עדינה וספוגית מבפנים, פריכה ומשומנת מבחוץ. היתוך. איחוד. קיבוץ גלויות. משהו שעולה על סכום חלקיו, בקיצור, וכבר הסברנו שאין מחלוקת על חלקיו. כריך כפי שציווה לנו הדוכס הרביעי מסנדוויץ', האריסטוקרט האנגלי בן המאה ה-18 שההיסטוריה נותנת לו קרדיט על המעדן שנושא את שם השושלת שלו. אומרים שהאיש היה מהמר כבד שסירב להניח את הקלפים כדי לאכול, אז הוא ביקש שפשוט יתקעו לו משהו על בסיס שתי פרוסות לחם שאפשר לאכול ביד אחת.

סיפור טוב וסוף טוב, טפחנו לעצמנו על השכם ועל הכרס ופנינו לשוב המרכזה. רק אז, על הקיר שליד הדלת, ראינו גזירים של כ-91 אלף קטעי עיתונות שמתארים את המקום הזה כפסגת האבולוציה של הכריך הארצישראלי. תשע ערים, בנימינה, 20 מקומות, ודווקא באחרון אתה מגלה שלכולם כבר יש תשובה לשאלה שאתה אפילו לא העזת לשאול. איזהו הכריך הטוב בישראל? זה שבא עם ברכתה של ברכה. כמו שהיא עצמה היטיבה לסכם כשבהינו בכל אלה שאמרו את זה לפנינו, "עכשיו באים?".