הנועלים דרכי תשובה

"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" – כך על פי המשנה בפרק "חלק" במסכת סנהדרין. "כל ישראל" כתוב, לא "כל הדתיים", לא "כל החרדים", לא "כל החסידים" וגם לא של חסידות מסוימת, לא "כל השפויים", לא "כל הליברלים", אלא כל אחד ואחת מישראל – כל ישראל.

אמנם על פי המשנה, "האומר אין תחיית המתים מן התורה, ואין תורה מן השמים, ואפיקורס" איבד את חלקו לעולם הבא. מה שמלמדנו שחלקו של כל אחד מישראל לעולם הבא מותנה באמונתו בו. אותו חלק השמור לכל אחת ואחד מאתנו מהווה השקעה בטוחה למדי, וגם הנכשל בעבירות קלות או חמורות, אם ישוב בתשובה, יזכה לחיי עולם הבא.

עקרון התשובה הוא אחד היסודות החשובים ביותר של עבודת ה' ושל קיום מצוות על-פי ההלכה, הוא מאפשר לכל אדם להתנער מכישלונותיו ולהתחיל מחדש. הוא מאפשר להתנתק מהבינוניות שבשגרה ולהתקדם, להשתפר. הוא מבטיח שלא נאבד את חלקנו בעולם הבא, וגם אם כשלנו – בידינו לתקן. מובן שכל זה כפוף לתנאי אחד: שיש באפשרותנו לשוב בתשובה ואיננו נועלים בפני עצמנו את דרכי התשובה.

הרמב"ם מונה 24 דברים המעכבים את התשובה, אך היום, מעכב התשובה החמור מכולם הוא העדר-הכרה אצל רבדים רחבים בחברה בצורך האמיתי שלהם לשוב בתשובה. הם מאמינים גדולים בתשובתם של אחרים: החילונים, המסורתיים, הרפורמים, והפחות "מקפידים" – על כל אלה לשוב בתשובה. רק הם ולא אנחנו. אנחנו הדוגמה, המודל לחיים מושלמים, לדרך הנכונה שאין בה סטייה, וממילא איננה זקוקה לתיקון.

כך נוצרו אצלנו בדורות האחרונים קהילות של יהודים שאף על-פי שהם מישראל, חלקם לעולם הבא נתון בסכנה משום שהינם נועלים לעצמם את דרכי התשובה. הם מפקיעים מעליהם את מצוות התשובה ומשייכים אותה לאחרים, שאותם הם רואים כמופקרים או כנחותים מהם על-פי זכות השיפוט שנטלו לעצמם. בחודש הרחמים והסליחות ובין כסה לעשור, הם מעדיפים לעסוק בסיפורים על חילוני שחזר בתשובה, מתבולל שנעשה חסיד וכיוצא באלו, על פני עיסוק בתשובתם שלהם. להכות במרץ על החזה של אחרים ולהתוודות בשמם על חטאים ועוונות בעודם מתהדרים במצוות ובמעשים טובים, מרבים באמירות המשלבות ביטויים כגון:"אצלנו נוהגים" ו"משלנו".

אינני יודע מה חמור יותר: חוסר יכולתם לשוב בתשובה, משום שנעלו לעצמם את הדרך אליה, או אותה זכות שנטלו לעצמם לשפוט את האחר ולקבוע אם הוא צדיק או רשע, זכות שאיננה שמורה לשום אדם ונטילתה כמוה ככפירה. הרמב"ם בהלכות תשובה כבר קבע: "ואין שוקלין (מי צדיק ומי רשע) אלא בדעתו של אל דעות, והוא היודע היאך עורכים הזכויות כנגד העוונות". הוא היודע ולא בן אנוש, היכול, אם ישתדל מאוד, לעשות את חשבונו שלו, ולהכיר בצורך של תשובתו שלו, ולא לעשות את חשבונם של אחרים, עשייה מגונה שבעטיה ננעלות בפניו דרכי תשובה.

וכדי שלא אכשל חלילה באותו מכשול של נטילת זכות שיפוט שאינה נתונה לי אומר מייד על כל קבוצה כזו: אשריכם שאתם מלאים מצוות, ערכים ומוסר כרימון. אשריכם שיש בידכם על מה לבנות ולהיבנות אך אל תמנעו מעצמכם את השיפור מתוך העדר הכרה עצמית בחיסרון. בעיקר ראוי לכל אחד/ת מאתנו לאמץ הלכה למעשה את האמרה המיוחסת לרבי ישראל סלנטר: "המבקש להתעלות אל יחפור לחברו בור אלא יבנה לעצמו הר".

ישנן דתות ותפיסות מוסריות שאינן מכירות ברעיון התשובה כלל. לדידן, אם אדם

 עבר עבירה, אין דבר שבעולם שיוכל לנקותו לחלוטין ממנה. רעיון התשובה בתורת ישראל הוא מרחיק לכת בכך שכוחה של תשובה עומד לאדם לטהרו מכל החטאים שחטא והרי הוא עומד לפני הקב"ה כצדיק גמור ואף למעלה מזה. כמובן שכדי להשיג מעלה זו באופן אמיתי דרושים תנאים מסוימים שכולם תלויים באדם עצמו.

הראשון שבהם: ההכרה המלאה בחיסרון עצמי, בהכרח לשיפור, ללא שמץ של נחמה מתוך התנשאות כלפי האחר מתוך מחשבה שהוא פחות ממני. זהו המפתח לשער לה' שהשבים יבואו בו וילכו בדרכי התשובה.

הרב פרופ' נפתלי רוטנברג הוא רב היישוב הר אדר ועמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים.