דל בוסקה - בלתי מספיק בהתנהגות מגעילה

פחות מ־48 שעות אחרי הזכייה באליפות של 2003, נשיא ריאל והמנהל הספורטיבי זימנו את המאמן למשרדי ההנהלה ובעטו בו לשלום. "דל בוסקה הראה סימני תשישות", הסביר הנשיא פרס את הצעד המוזר. "בכנות, אנחנו מאמינים שהוא לא המאמן המתאים לעתיד של ריאל מדריד"

הצניעות של דל בוסקה פגעה בקריירה שלו. האופי המופנם והסלידה מאור הזרקורים הפכו אותו מצד אחד לאיש שקל לחבב - ומצד שני לפרסונה בעייתית בעולם הסופר-תחרותי שבו הוא מתפקד. הישגים הם כמובן הדבר האמיתי, אבל מה לעשות שהבחורות השוות לא הולכות עם הבחורים הטובים

מכל המאמנים הוותיקים שנצפו בחודש שעבר על הקווים בדרום אפריקה, ויסנטה דל בוסקה בלט בחריגותו. ברקע יכולתם לראות את אוטו רהאגל בן ה-72, המאמן הגרמני של יוון (לשעבר); את קרלוס אלברטו פאריירה, 67, המאמן הברזילאי של דרום אפריקה (גם הוא לשעבר); ואת פאביו קאפלו, המאמן האיטלקי של נבחרת אנגליה שמגרד את ה-65. כולם מבוגרים וכולם שומרים על הגזרה, על הפריזורה ועל הגרדרובה. ולעומתם דל בוסקה, שעוד לא חגג 60: דוד שמנמן ואפרפר בחליפה גרועה, עם תסרוקת תמוהה ושפם מברשת שמכסה לו חצי פה.

הבחורות השוות לא הולכות עם הבחורים הטובים. דל בוסקה (צילום: AP)

זה לא לוק חדש: ככה בדיוק נראה ויסנטה דל בוסקה גם לפני 11 שנה, כשמונה באופן מפתיע למאמן ריאל מדריד. זה אמנם היה מזמן, אבל גם בסוף שנות ה־90 נדרשה מאדם בתפקיד כזה מידה נאותה של סטייל. היום זה בכלל לא שאלה: מאמני העל בכדורגל העולמי - מוריניו, גווארדיולה, ליפי, יו ניים איט - הם סופרסטארים בפני עצמם, לפעמים יותר מהשחקנים. נראים טוב או לפחות מטופחים, סגורים על ענייני תדמית ויחסי ציבור, ומשפריצים קסם אישי או ביטחון עצמי מרשימים.

לדל בוסקה אין סטייל. אין לו אפילו גרם אחד של כריזמה, וגם במחלקת האגו הוא לא אסף כמויות. הוא בסך הכל בחור טוב, כמו שיעידו כולם, ובחורים טובים לא ניחנים בעודף אמביציה ולא נוטים להגיע רחוק. אז מה, זה רק מקרה שדווקא הוא חזר הביתה עם גביע העולם?

אמת מדרידה

מי שמכיר את דל בוסקה מעיד עליו שאין בו טיפה של רוע או קנאה. מעולם הוא לא נראה מתרגז או מתפרץ או סתם עצבני. אין שחקן שיספר שהוא צרח עליו בחדר ההלבשה, העיף לו חלילה נעל לגבה, או להבדיל פרץ בריצה מטורפת לתוך המגרש בסוף משחק.

כשנשמעה שריקת הסיום של גמר המונדיאל הוא חייך, התחבק קצת עם העוזרים שלו, ובעיקר לא ידע מה לעשות עם עצמו. כשהמטוס שהחזיר את הגיבורים הביתה נחת במדריד, הראשון שיצא מהדלת היה הקפטן איקר קסיאס. סן איקר, כפי שמכונה שוער ריאל מדריד בארצו, נעמד במרומי המדרגות, הניף את הגביע המוזהב לכל עבר ונראה מאוד מרוצה מעצמו. הוא עמד ככה לפחות 30 שניות, מדושן עונג, ואז העביר את הגביע לזה שעמד מאחוריו. זה היה המאמן שלו, שהניף את הגביע, חייך קצת, ומיהר להעביר את המשקולת לנשיא ההתאחדות. מה לו ולהנפות, מה לו ולתשואות ההמונים? חמש שניות של תהילה הספיקו לו.

מוריניו. לדל בוסקה אין את הסטייל של מאמנים כמוהו (צילום: AP)

עד לא מזמן, בעצם עד ה-11 ביולי השנה, הצניעות הקיצונית של דל בוסקה פגעה לא מעט בקריירה שלו. האופי המופנם והסלידה מאור הזרקורים הפכו אותו מצד אחד לאיש שקל לחבב - ומצד שני לפרסונה בעייתית בעולם הסופר־תחרותי שבו הוא מתפקד. הישגים ותארים הם כמובן הדבר האמיתי, אבל לתדמית יש משקל ויש משמעות.

אבל נדמה שכל זה היה ונעלם. שכל סימני השאלה לגבי המקצועיות שלו, לגבי היכולות שלו, לא קיימים יותר. שאחרי שער הניצחון של אנדרס אינייסטה ברור שמדובר באחד המאמנים הגדולים בהיסטוריה של המשחק. ובכן, זה רק נדמה.

איך אפשר לגמד את ההצלחה שלו? קשה, אבל לא בלתי אפשרי. נכון שזכייה בגביע העולמי היא חתיכת הישג, ויש מעט מאוד מאמנים - בעצם רק 18 בהיסטוריה כולה - שעשו את זה.

אבל אף אחד לא שוכח שדל בוסקה ירש לפני שנתיים נבחרת שזכתה באליפות אירופה, ועשה בה מעט שינויים ועדכונים. לכאורה הוא היה צריך רק לשמור על הקיים, לא הרבה יותר מזה. ועכשיו נעבור לסנגוריה, נניח רק לרגע את המונדיאל בצד, ונראה שחוץ מגביע עולמי הוא חתום גם על התקופה הטובה ביותר של ריאל מדריד ב־50 השנים האחרונות.

קסיאס עם הגביע. מה לדל בוסקה והנפות (צילום: AFP)

נתחיל בעובדה הלא מאוד ידועה שדל בוסקה הולך יד ביד עם ריאל מדריד מראשית הקריירה שלו - מאז שהיה מגן אפור וסולידי ששיחק בקבוצה 14 שנים כמעט רצופות, וזכה איתה בחמש אליפויות ובארבעה גביעים. מיד כשפרש ממשחק פעיל ב-1985, החל לאמן במחלקת הנוער של הקבוצה, ונשאר שם 14 שנים נוספות. פעמיים - בשנים 1994 ו-1996 - קראו לו לאימון הקבוצה הבכירה אחרי שהמאמנים הקבועים פוטרו.

רק לתקופה קצרה, ורק על תקן מאמן חירום. הוא בא, עבד כמה שבועות, ומיהר לחזור לאלמוניות של הקבוצות הצעירות. כך היה גם בנובמבר 1999, כשפוטר המאמן ג'ון טושאק, רק שבמקרה הזה החליט הנשיא לורנסו סאנס להמר עליו עד סוף העונה. ריאל סיימה עם זכייה בצ'מפיונס ליג, בניצחון 0:3 מזהיר בגמר בפריז מול ולנסיה.

בין נובמבר ההוא ועד מאי 2003 זכו דל בוסקה וריאל בשני גביעי אירופה לאלופות, שתי אליפויות, הסופרקאפ האירופי, הסופרקאפ הספרדי והגביע הביניבשתי. מעבר לזה, בשנים שלו בקבוצה הגיעה ריאל תמיד עד חצי גמר ליגת האלופות לפחות. וכדי להבין ולהעריך את העבודה שעשה בקבוצה, רצוי להזכיר מה קרה אחרי שעזב: בארבע השנים הבאות החליפה ריאל שבעה מאמנים ולא זכתה אפילו בתואר אחד - ובשש השנים האחרונות לא הצליחה לעבור ולו פעם אחת את שמינית הגמר בליגת האלופות.

ולמרות זאת, פחות מ-48 שעות אחרי הזכייה באליפות של 2003, נשיא ריאל פלורנטינו פרס והמנהל הספורטיבי חורחה ולדאנו זימנו את המאמן למשרדי ההנהלה, ובעטו בו לשלום. "דל בוסקה הראה סימני תשישות", הסביר הנשיא את הצעד המוזר. "בכנות, אנחנו מאמינים שהוא לא המאמן המתאים לעתיד של ריאל מדריד".

פלורנטינו פרס וחורחה ולדאנו. פיטרו את דל בוסקה אחרי אליפות (AP)

איזה תשישות ואיזה נעליים. ראשי ריאל, ששבוע לפני כן החתימו את דייויד בקהאם, פיטרו את דל בוסקה כי הוא לא התאים לתדמית הנוצצת של הקבוצה. הרי איך ייתכן שהדוד המרושל הזה יעמוד בראש המערכת, ויפקד על השחקנים הדוגמנים ביותר בעולם? הרציונל היה כמובן שיווקי ותדמיתי בלבד; מבחינה מקצועית גרידא זאת היתה ההחלטה הכי גרועה בהיסטוריה של המועדון.

הראש החדש שהוחתם במדריד היה הפורטוגלי קרלוס קירוש, שעד אז שימש עוזר המאמן במנצ'סטר יונייטד. אם תהיתם, לא היו לו שום הישגים של ממש כמאמן בוגרים; הצלחות הוא רשם רק עם נבחרות הנוער של פורטוגל. אבל מה, הוא נראה מיליון דולר. גבוה, רזה, שזוף, מבין מצוין במותגים ובנעליים איטלקיות. הכל יפה חוץ מהעונה שלו, שהסתיימה בקטסטרופה ספורטיבית.

קבוצת הגלקטיקוס של זידאן, פיגו, רונאלדו ובקהאם התרסקה, ולא התאוששה גם בשלוש העונות הבאות. בסופו של דבר גם פלורנטינו פרס התפטר. ביום שזה קרה לא היה מי שלא הזכיר לו את החטא הקדמון, את הפיטורים המחפירים של ויסנטה דל בוסקה.

ותודה לכל אלה שלא האמינו בי

נראה שכמעט לא משנה מה קורה בשטח, הדוד הטוב ממשיך לסבול מיחסי ציבור גרועים. בואו נחזור למשל למה שקרה אחרי המשחק הראשון של ספרד במונדיאל, ההפסד 1:0 לשווייץ: לא רק עיתונאים חיפשו על הקווים את האשמים בסנסציה. גם לואיס אראגונס, המאמן הקודם של הנבחרת - האיש עם הפה הגדול שתיפקד במהלך המונדיאל כפרשן ברשת אל-ג'זירה - תקף את היורש שלו, והעיר הערות סרקסטיות על ההרכב ועל הצבת השחקנים.

קרלוס קירוש "הנוצץ" הוחתם בריאל במקום דל בוסקה (צילום: AP)

דל בוסקה לא ענה למבקרים, וגם לא התעסק בהיעלבויות. הוא המשיך לעבוד והבהיר לכל מי שרצה לשמוע: "יש לנו סגנון משחק משלנו. אנחנו מאמינים בדרך שהביאה אותנו עד כאן, ולא נשנה אותה בגלל הפסד". בסופו של דבר הוא צדק: ספרד ניצחה בכל ששת המשחקים הבאים, והגיעה עד ההפי אנד. אחרי הניצחון בחצי הגמר מול גרמניה, גם אראגונס הודה שטעה. ומה אמר דל בוסקה בראיון הראשון, מיד אחרי המשחק שהעלה את ספרד לגמר? "ההישג הזה הוא גם בזכות האנשים שהיו כאן לפני". לך תבין.

ספרד הגיעה למונדיאל כאחת הפייבוריטיות הגדולות, בעיקר בגלל הזכייה באליפות אירופה. ועדיין, הרבה מאוד ספרדים חששו שבדרום אפריקה היא תיכשל במשימה. קודם כל בגלל ההיסטוריה; אליפות אירופה ומונדיאל הם סיפורים אחרים לגמרי, והרקורד של ספרד בטורניר העולמי לא היה עד כה מרשים במיוחד. כמה לא מרשים? הישג השיא שלה היה מקום רביעי ב-1950. בחשבון פשוט, ב־60 השנים האחרונות היא לא עברה את רבע הגמר אפילו פעם אחת.

חוץ מהרקורד הבעייתי הזה, רוב הספרדים לא האמינו שוויסנטה דל בוסקה הוא האיש הנכון להוביל את הנבחרת לזכייה. משהו שם לא נראה מתאים. אמנם את המוקדמות צלחה ספרד באופן מושלם, עם עשרה ניצחונות בעשרה משחקים. אבל שנה לפני המונדיאל, בטורניר גביע הקונפדרציות, הפסידה הנבחרת בחצי הגמר לארצות הברית. החשש היה מכישלון דומה.

כשדל בוסקה אימן את ריאל מדריד, לא מעט פרשנים טענו שעם הסגל שבנה לו הנשיא פלורנטינו פרס - שכלל את זידאן, לואיס פיגו, ראול ובהמשך גם את רונאלדו - זאת לא היתה חוכמה נורא גדולה לזכות בתארים. האליפויות והגביעים נרשמו אז, לפחות בזיכרון הציבורי, בעיקר על שמם של הכוכבים הגדולים. באותה תקופה אמרו כל מיני פרשנים שהתרומה העיקרית של דל בוסקה היא לא בענייני טקטיקה, אלא בכך שהצליח ליצור אווירה נעימה, שקטה וחיובית בחדר ההלבשה, שהיה מלא כדורגלנים עם אגו אדיר. לא עניין פעוט, אבל לא באמת בשביל זה התכנסנו. לא יימצא המאמן שבא רק לעשות עבודת פסיכולוגיה ודינמיקה קבוצתית.

מעטים האמינו שתמונה כזו אפשרית. דל בוסקה והגביע (צילום: רויטרס)

הטענה הנ"ל נשמעה גם בקשר לנבחרת. המאמן, כך טענו פרשנים, עשה לעצמו עבודה קלה. הוא פשוט לקח את בארסה, הקבוצה הכי טובה בספרד, ונתן לה לשחק בדיוק כמו בבית אצל פפ גווארדיולה - רק הוסיף כמה שמות גדולים מקבוצות אחרות. מה שנותר לו לעשות היה לתת לשחקנים את התמיכה והחיבוק האבהי, כמו שהוא יודע, להגיד להם שהם הכי טובים, ויאללה למונדיאל.

החודש בדרום אפריקה הוכיח עד כמה התיאוריה הזאת מופרכת. ויסנטה דל בוסקה הראה לכל מי שפיקפק שהוא מאמן גדול וטקטיקן מעולה. נכון שהוא הקנה לנבחרת ספרד את המאפיינים העיקריים של הסגנון הברצלונאי, אבל מי במקומו היה עושה אחרת? הדבר הטבעי, החכם והיעיל לעשות הוא לנצל את האיכויות הבולטות ביותר ואת השחקנים הטובים ביותר שיש כיום בכדורגל הספרדי.

אם לפרוט את זה לפרטים, אז כמעט כל החילופים של דל בוסקה היו נכונים ועבדו. נגד שווייץ הוא הכניס את חסוס נבאס, שיצר בחצי שעה אינספור מצבים לחלוצים (שהחמיצו בסיטונות, אבל זה עניין אחר). בשמינית הגמר נגד פורטוגל הוא הכניס את פרננדו יורנטה, החלוץ הגבוה של בילבאו, כשכולם רצו שיכניס דווקא את ססק פברגאס. הכניסה של יורנטה הפכה את ספרד למסוכנת יותר, עד שדויד וייה כבש את שער הניצחון.

נגד פרגוואי הכניס דל בוסקה את פברגאס ואחריו את פדרו, בחילופים שבעצם הכריעו את המשחק. אגב, היכולת המצוינת של האחרון הביאה אותו להרכב בחצי הגמר מול גרמניה. הוא עלה במקום פרננדו טורס, הצטיין והשתבץ גם בהרכב לגמר. ותאמינו לי, כולם כבר שכחו שכשהמאמן זימן את פדרו לסגל, לא מעט טענו שזה מוקדם מדי, שיש לו עוד זמן, שהוא עדיין לא בשל. דל בוסקה לא היסס לגביו וגם לא לגבי סרחיו בוסקטס, עוד אחד מצעירי ברצלונה.

פדרו. עוד הימור מוצלח של דל בוסקה בנבחרת (צילום: AFP)

במשחק הגמר מול הולנד, שוב החילופים של דל בוסקה עשו את ההבדל. תזכרו איך הובקע שער הניצחון של אנדרס אינייסטה: ססק פברגאס שהוסיף המון מהירות ועוצמה במרכז, ופרננדו טורס שמשך לצד שמאל, למעשה שיחררו את אינייסטה לקבל את הכדור בחופשיות בצד ימין של הרחבה ההולנדית. זה מהמאמן שיודע רק לייצר אווירה נעימה.

הכל טוב

בסופו של יום, דל בוסקה האסטרטג והטקטיקן הוא איש עם לב ענק. קחו למשל את המקרה של טורס, החלוץ של ליברפול. לפני שנתיים הוא היה גיבור היום, כשהבקיע את שער הניצחון בגמר אליפות אירופה לנבחרות בווינה נגד גרמניה. למונדיאל הוא הגיע פצוע, אבל המאמן שלו האמין בו, ונתן לו את ההזדמנות להוכיח שהוא יכול לתרום למאמץ הקבוצתי. טורס השתדל כמיטב יכולתו, אבל שום דבר לא הלך לו. וככל שהוא ניסה יותר, ככה העניינים הלכו והסתבכו. דל בוסקה לא ויתר, והאמין שהשער המיוחל יגיע בסוף. רק שזה לא קרה - וגם לנאמנות יש גבול, במיוחד כשמגיעים למרחק נגיעה מהגביע העולמי. אבל רגע, הסיפור הזה לא נגמר כשטורס רואה את חצי הגמר מהספסל.

בגמר, למרות שנכנס רק לדקות הסיום של ההארכה, טורס הספיק להיפצע בדקה האחרונה ולהישאר שוכב על הדשא כשהוא ממרר בבכי. אחרי שריקת הסיום ואחרי ההתרגשות הגדולה, כששחקני הנבחרת התייצבו לקראת העלייה אל יציע הכבוד כדי לקבל את המדליות והגביע, טורס ניגש אל המאמן שלו. למרות שלא היה אפשר לשמוע מה נאמר שם, זה היה די ברור: פרננדו טורס התנצל בפני ויסנטה דל בוסקה על כך שאיכזב אותו. בתגובה חיבק אותו המאמן בחום. זה היה רגע קטן, אבל כל כך אנושי. כל כך דל בוסקאי.

חיבוק מרגש עם דל בוסקה בסיום הגמר. פרננדו טורס בחגיגות (AP)

במסע המופלא של דל בוסקה, הרגע המרגש ביותר בא כשהנבחרת הגיעה למחרת הזכייה בגביע העולמי לארמון של ראש ממשלת ספרד, חוסה לואיס ספאטרו. מי שהמתין שם היה אלברו,

בנו בן ה-21 של המאמן, שלוקה בתסמונת דאון. "הבן שלי שינה את חיי", סיפר לא מזמן אבא דל בוסקה. "כשהוא נולד, אשתי ואני בכינו מאוד. עכשיו, במבט לאחור, אני חושב שהיינו כל כך טיפשים".

דל בוסקה טוען שהחיים עם בנו הם שהכינו אותו לרגעים הקשים בהמשך, ובכלל זה לאתגרים הלא פשוטים שעומדים בפני כל מאמן כדורגל. זה לא חוסר אמביציה או חוסר מוטיבציה, הקטע המאופק הזה שלו: זה שאם אתה באמת עושה הכל כדי להגיע להישגים, אין לך זמן או עניין לצעוק את זה כל כך חזק.

"לפני כמה חודשים", הוסיף דל בוסקה באותו מעמד, "אלברו אמר לי שנזכה בגביע העולמי ודרש שאבטיח לו שהוא יבוא לחגוג יחד עם השחקנים". אבא הבטיח, וגם קיים. ככה זה. לפעמים גם בחורים טובים מנצחים.