הבוגד הסדרתי הוא צייד נשים מדופלם
כולן, בכל גיל, מצב משפחתי או נפשי, קונות את מופע היחיד המתוכנן היטב, מתחילות לחפש אותו מיוזמתן, שואלות שאלות, מבינות אותו, מקשיבות וחושבות בינן לבין עצמן שאיתן היה לו הרבה יותר טוב מאשר עם אשתו החוקית
היו כמובן גם לא מעט מקרים של ציד הפוך, כשהן היו "מתלבשות" עליו, מתחילות לדבר ולספר את הסיפור שלהן, בלי שארב להן והחליט שהוא רוצה. אבל גם במקרים האלה, כשהבין שיש פוטנציאל ושמבחינתו זה מתאים, היה מכוון את עצמו ל"מוד" המתאים, משתף פעולה ופועל באותה שיטה בדיוק כאילו יזם בעצמו את הציד הזה.
אחרי כמה מפגשים כאלה, כאילו מקריים, קצת שאלות, הכרות ראשונית והרבה צחוק, הוא היה מתקדם עוד טיפה, מתחיל להביט להן בעיניים, להבין אותן כמו שאף אחד לא הבין אותן קודם ולהגיד משפטים מהסוג שהן כל כך אהבו לשמוע. והן היו מתרככות, כולן, בכל גיל, מצב משפחתי או נפשי, קונות את מופע היחיד המתוכנן היטב, מתחילות לחפש אותו מיוזמתן, שואלות שאלות, מבינות אותו, מקשיבות וחושבות בינן לבין עצמן שאיתן היה לו הרבה יותר טוב מאשר עם אשתו.
ואז, כמו ציד מיומן, כזה שיודע לחוש את הפחד של החיה שניצודה ברשתו, מרגיש במבט בעיניים את התלות שנוצרה ואת העובדה שגם הבחורה הנוכחית כבר שלו, כבר יותר מאוהבת ופחות חושבת בהיגיון. בשלב הזה היה מקבל את מה שבא לבקש. לפעמים זה היה קורה במלון המשכיר חדרים לפי שעה, במקרים אחרים, כשמדובר היה ברווקה או בדגם החביב עליו במיוחד, הגרושה, הן היו מזמינות אותו אליהן הביתה, מאכילות, מפנקות ומתחננות שיישאר לקינוח.
עם נשואות העדיף להתעסק כמה שפחות
ייאמר לזכותו שעם נשואות העדיף להתעסק כמה שפחות. קצת אולי בגלל שבאיזשהו מקום מאחורי הצייד המיומן, עדיין נותרה בו התחושה שהן ייפגעו יותר כשיצטרכו יום יום לחזור הביתה מהפנטזיה של אהבה ומילים יפות שהיה רוקם סביבן, אל הבעל האפרורי, שיושב ומחכה על הכורסה בסלון בגופייה לבנה, כרס והתעלמות הדדית של נישואים ארוכי שנים. אבל למרות המחשבות האלה, כשהיתה נופלת לידיו נשואה שווה ממש, היה משאיר את המחשבות על כאב הלב שמצפה לה מאופסנות יחד עם המצפון שהחזיק למקרי חירום ופועל גם כאן בשיטה הרגילה של חיוכים, מחמאות והרבה תשומת לב. שיטה שהיתה מובילה אותו כמו תמיד למיטה וגם, כתופעת לוואי, לתוך הלב שלה.
אחר כך היתה תקופה של ירח דבש קצר או ארוך יותר, תלוי במצב. עם הרווקות והגרושות זה יכול היה דווקא להימשך יותר, אבל הבעיה העיקרית עם שני הזנים האלה היתה נעוצה דווקא בעובדת היותן נשים ו-פנויות. העובדה שהן היו יכולות להיות שם בשבילו מתי שרק רצה ולכמה זמן שרק יבחר היתה נוחה ואפשרה "זמינוּת" שלהן כפי שנהג לכנות זאת. מהצד השני, הפניוּת הזו שלהן גרמה להן להתאהב מהר יותר ועמוק ויותר, וזה כמובן לא היה טוב עבורו. כשהיה מרגיש את החבל הולך ומתהדק ואת התחושה הזו שהן רוצות להיות איתו כל הזמן, לדבר, לבכות, לשמוע אותו אומר להן שוב ושוב כמה הוא אוהב ומתגעגע - היה מתחיל ללכת לאט ובצעדים קטנים אחורה.
בהתחלה היה מסנן חלק משיחות הטלפון, וכשהיה עונה היה מתנצל ואומר שהיה עסוק, אבל גם מרגיל אותן שהוא לא תמיד עונה ואומר כמה הוא אוהב. אחר כך היה מקטין גם את מספר המפגשים. נשים שהתרגלו לראות אותו פעם בשבוע מצאו את עצמן מסתפקות בפעם בשבועיים-שלושה, וגם זה אחרי תחנונים ושאלות חוזרות מצידן בסגנון של "למה אתה לא חוזר אלי?" "נמאס לך ממני נכון?"
"האשה, הילדים, העבודה, את יודעת איך זה, נכון מאמי?"
והוא היה מחייך, מגיע למפגש הדו-שבועי, מקבל את שלו ומבטיח שהוא אוהב ממש אותו דבר, אבל "האשה, הילדים, העבודה, את יודעת איך זה, נכון מאמי?"
בסוף בסוף, ממש רגע לפני שהחליט "לחתוך", כשידע כבר שזהו זה ושהנדנודים שלה לא שווים את זה, או כשמצא לעצמו כבר מישהי אחרת, חדשה מהניילונים, כזו שעדיין לא בוכה ומתלוננת ושאת הסיפורים שלה הוא לא מכיר, אז היה משוחח איתן, מבקש שיבינו שגם לו זה קשה, אבל הוא הגיע למסקנה שזה הכל או כלום, שהוא אוהב יותר מדי ושהוא לא רוצה להגיע למצב שיצטרך לפרק את המשפחה בגלל הילדים, לכן הוא חייב ללכת, למרות שנשבר לו הלב.
כשהיה יוצא מעוד אחד מהמפגשים האלה, באמת היה חווה רגשות מעורבים של אובדן וכאב, לצד תחושה של הקלה. אבל מהר מאוד היתה הבחורה החדשה עוזרת לו להמשיך הלאה, ואחרי כמה ימים צריך היה להזכיר לו את השם של ההיא שנשארה עם לב שבור.
הייתי רוצה לסיים את הסיפור והתיאור הזה של המאהב הסדרתי בסוף פמיניסטי "שורף חזיות" במיוחד, כזה שמספר על טעות אחת יותר מדי שהוא עשה עם אחת הנשים, שהיתה קצת אחרת. איך היא החליטה לשבור את השיטה, לפתוח את הפה, לומר לו שמה שהוא עושה הוא אגואיסטי ומגעיל. או אפילו לקחת את הפנטזיה צעד אחד קדימה ולספר על אחת שהחליטה לעשות לו אותו דבר, להיכנס לו ללב לאט לאט ואז לצאת משם בטריקת דלת שוברת לבבות, כזו שתשאיר אותו עם חצי תאוותו בידו ועם לב שותת דם בפעם הראשונה בחייו.
אבל האמת היא כנראה שגברים מהסוג הזה לא יחוו חוויות מכוננות כאלה לעולם, ואנחנו, טיפשות ויפות שכמותנו, נמשיך ליפול ברשת של מי שיאמר לנו מספיק פעמים כמה אנחנו הכי יפות/סקסיות וכמה הוא אוהב וכמה היה רוצה לתת לנו יותר, אם רק היה אפשר. ואחר כך, אחרי שנאהב אותו בעצמנו כי הוא כל כך מקסים וכל כך יודע איך לעשות את העבודה, אחרי כל זה ואחרי שהוא יקום ויילך גם מאיתנו כשימצא לעצמו מישהי חדשה עם סיפורים חדשים, נמשיך להרגיש על בשרנו את הכאב הזה שאין שלם יותר ממנו – הכאב של לב שבור, מנוצל ומושפל.
לפנייה לכתב/ת 
