ארדואן הוריד את הצבא על ברכיו

בסוף המאה ה-13, כשהצלבנים עוד היו בארץ, השתלט מפקד צבאי זוטר על שטח הררי במערב אנטוליה. האיש, שאנחנו מכירים אותו רק בשם עות'מאן, נחשב למייסדה של האימפריה העות'מאנית. מאז ועד היום, כמעט ברציפות, שלט הצבא בטריטוריות שעליהן קמה טורקיה המודרנית. בתקופה העות'מאנית לא היה הבדל בין השלטון לבין הצבא. הסולטאנים היו בראש ובראשונה מפקדי הכוחות הלוחמים, ועל פי תפיסתם, הניהול האזרחי של המדינה נבע במידה רבה מהצורך לנהל ולממן את הצבא. גם "הטורקים הצעירים" שהשתלטו על המדינה ב-1908 היו ברובם בוגרי האקדמיה הצבאית, ומהר מאוד התברר שגם בעיניהם הצבא הוא הכלי המרכזי לניהול המדינה.

אפילו מוסטפא כמאל אטאטורק שהתכוון להקים מדינה מודרנית ומערבית באופיה היה גנרל שהביט על העולם דרך עיניות משקפת השדה שלו. גם בתקופת שלטונו עמד הצבא במוקד קבלת ההחלטות. לקראת מותו השביע אטאטורק את מפקדי הצבא להמשיך ולשמור על המיזם ההיסטורי שלו - דיכוי הממסדים הדתיים והפיכת טורקיה למדינה חילונית מודרנית. הצבא אכן המשיך לשמור על הלפיד שהציב על קברו של מייסד המדינה באנקרה, וראה את ניהול המדינה כחלק מתחום אחריותו. בכל פעם שראשיה החילוניים של הממשלה סטו מעקרונות היסוד, התערב הצבא כדי להחזיר את המדינה למסלול.

כשהגנרלים יכולים בכל רגע נתון לשלוח גדוד טנקים להשתלט על בנייני הממשלה, לאיים על מערכות התקשורת ולחסום את הפרלמנט, יחסי הכוחות ברורים מאליהם. בכל נקודת מפנה הצבא קיבל החלטות מדיניות. ברצותו הוציא מפלגות מחוץ לחוק, ברצותו פיטר ראשי ממשלה, ומעולם לא התיר לממסד האזרחי להתערב בשיקוליו הפנימיים.

כל זה החל להשתנות כשהבהירו ראשי האיחוד האירופי לטורקיה שהדמוקרטיה היא תנאי יסוד לחברות, ובדמוקרטיה לא ייתכן להעניק סמכויות כה רבות לצבא. מאז, בתהליך אטי ומתמשך, הוצאו מידי הצבא עמדות כוח לאומיות ונקבעו מנגנונים חוקתיים למניעת התערבות במדיניות הממשלה. את הדו-קרב הסופי ניהל נגדם ארדואן בסוף השבוע האחרון.

לשריף החדש יש חשבון ארוך עם הצבא, שכלא אותו בעבר על התבטאויות דתיות, ויש מאחוריו גם עוצמה פוליטית לא מבוטלת - תמיכה עממית רחבה מאד שבאה לביטוי בקלפי. יש לו גם, כך למדנו השבוע, הרבה אומץ ויכולת הליכה מדינית על סף התהום.

בסוף השבוע שעבר נערכה סדרת ישיבות מרתונית למינוי מפקדים חדשים לצבא, שנמשכה שלושה ימים. באירוע השנתי הזה, "המועצה הצבאית העליונה", משתתפים לצד אנשי הצבא גם ראש הממשלה ושר ההגנה. בין המינויים השנה - רמטכ"ל חדש, מפקד לכוחות צבא היבשה ומפקדי גייסות בכירים. בין המועמדים לקידום היו כמה גנרלים שנחשדו במעורבות בתכניות לפגוע בממשלה או להחליש אותה, וארדואן הכריז מראש, בניגוד לעמדת הצבא, שלא יסכים לקידומם.

במהלך הישיבות הגיע המתח בין הממשלה לצבא לנקודת רתיחה. כל לילה נפגשו מפקדי הצבא ביניהם כדי להחליט על דרך פעולתם. מדי לילה בחצות דווח על פגישות פתאומיות בין הרמטכ"ל לבין ארדואן. בצעד דרמטי החליט אחד הגנרלים הבכירים שהממשלה ביקשה למנות להתפטר מן הצבא במחאה.

התקשורת במדינה נחלקה בין התומכים בצבא לבין התומכים בממשלה, ולבסוף התבררה התוצאה. ארדואן ניצח בגדול והוריד את הצבא על ברכיו.

הגנרלים קיבלו את דרישותיו לא לקדם את המפקדים המצויים בחקירה ולהעדיף על פניהם את אלה שהממשלה חפצה בהם. צעד קטן בסך הכל. מריבה על מינוי קצינים שנפתרה כביכול בהסכמה הדדית. אולם בפרספקטיבה היסטורית ארוכה, זהו סיומו של עידן ותחילתו של עידן חדש. נותר רק לראות אם זהו עוד ציון בדרך להפיכתה של טורקיה למדינה דתית, או עוד ציון דרך בדמוקרטיזציה שלה.

ואפשר גם לראות את הדברים אחרת. במשך 80 שנה שמר הצבא על מורשתו של אטאטורק ודאג שהמדינה לא תסטה מהדרך שהתווה. הוא מנע השתלטות מרקסיסטית ופשיסטית, סילק מפלגות דתיות וחתר להפוך את טורקיה למדינה הומוגנית ומודרנית. עתה תפקידו הסתיים. טורקיה צריכה ללמוד ללכת על רגליה שלה, או ליפול.