אבל אני עדין

לעיתים יש רושם כי האינפלציה האיומה בתחום הספרות השכיחה מן הכותבים את העיקרון הבסיסי אך החשוב מכל: לספר סיפור טוב. אנו יכולים להעריך שימוש מוצלח בטכניקה ספרותית, לשבח מחברים על בחירתם בנושא לא שגרתי ולהתרשם מהרמזים והקשרים חוץ-ספרותיים שמעשירים את היצירה. אך מה בדבר הסיפור עצמו?

סגל. יצירה וירטואוזית (צילום: איתי מרום)

"החיים הם סיפור; אני מתבונן בהם ומבין שמקס טעה: את תחילתם אין איש זוכר. כל מה שנותר להיאחז בו הוא סופם הפתטי של האנשים הזקנים, שזיכרונות אמצע הדרך נפלו להם במרווחים שבין הסינפסות במוח, ובניגוד למה שחושבים כל הילדים והנכדים המבקרים בבתי האבות – הם מודעים למה שקורה להם, לפסקה האחרונה שנכתבת, שאותה נכפָה עליהם לזכור ורק אותה".

את הדברים האלו מפנה אדם שומאכר - הדמות הראשית בספרו של סגל, סופר יהודי מפורסם החולה באלצהיימר, לעורכת הצעירה אווה, המטפלת בו ומקלידה עבורו את ספרו האחרון, סיפור חייו. במשפטים בודדים שוטח המחבר המובלע באמצעות דמות הסופר את התורה כולה, הן באשר לסיפור חייו של שומאכר והן למעשה הספרותי שאנו קוראים בו, כשהוא סדור, ערוך וכרוך.

סגל בילה למעלה משנה וחצי באיסוף עדויות של ניצולי שואה בארכיונים של קרן השואה מיסודו של סטיבן שפילברג, באוניברסיטת ברלין. את סיפורו של אדם שומאכר, דמות בדיונית לחלוטין, הוא רקח מעדויות אמיתיות, אותן ערבב עם בדיה.

לכתוב לפני שהמוות מגיע

התוצאה היא סיפור של גבר-סופר מזדקן, המחליט להעלות על הכתב את סיפור חייו לפני שהמחלה תמית את זיכרונותיו, בעיקר את אלו הקשורים לבלה, אשתו הנבלנית, שנרצחה בנסיבות מסתוריות. סיפורו הוא גם סיפורה של בלה, וסיפורו של מקס, חבר ילדותו ועורך ספריו – וכל אלו מרכיבים את זיכרונותיו מימי השואה.

בראיון שהעניק סגל לרשת ב' טען כי הוא "מתייחס אל העדות כסיפור ולא כעובדה היסטורית". הנחת יסוד זו היא הכלי המרכזי לפענוח היצירה. הסיפור שמגולל שומאכר בפני אווה, ממש כפי שמציין הרופא האחראי עליו, מוטל בספק תמידי, כאילו היה חבוי בין הצללים מבלי שניתן לקבוע בוודאות האם זה הוא שאנו רואים או אחר.

שומאכר עצמו מצביע על כך שאותה עובדה היסטורית תסופר באופן שונה לחלוטין על-ידי שני עדים שנכחו בה. בווירטואוזיות לשונית, המותירה את הקורא תלוי על בלימה, מתואר סיפורו של הסופר כשהוא רווי בסדקים, אי-דיוקים כרונולוגיים ותודעה שמתמסמסת לאטה.

לספר את שלא ניתן לספר

עדותו של שומאכר מבקשת לספר את שלא ניתן באמת לספר ועל-כן היא נכשלת. סגל אינו מפחד מכך, כי אם משתמש בכוח העצום של הריק, בשכחה המרהיבה, ומותיר אותנו תועים באותו מרחב שלא ניתן לדבר עליו ואותו; מרחב שהוא אינה ממלכתה של הלשון, כי אם של האילמות; של הבלתי-מפוענח ולא של הסדור והמובן. מרחב שהמציאות אינה יכולה להכיל, משום שאין באפשרותו של ההיגיון להסביר את השואה ולמלא את החלל שהותירה.

סופו מעורר הרחמים של מי שהיה פעם סופר גדול, ועתה מנסה להעלות מן המצולות את שרידי ספינת זיכרונותיו הטרופה, הוא שנחשף לפנינו בעדינות ורגישות. שומאכר מודע לסוף ופסקת חייו האחרונה כתובה באורות ניאון ואינה מניחה לו. חייו הם סיפור ויש לו משימה אחת לפני שימות – כך הופך הדיבור למשימה והלשון לכלי עבודה מסוכן שבונה ומפרק באותה עת.

אף-על-פי (וגם: מכיוון) שסגל כותש, ממציא, מערבב, מסלף, מרחיב, מותח ומגמיש את לשון העדות לכדי ביטוי

ספרותי, הסיפור עצמו – שהוא בעל עוצמה משום שאינו חוטא במלל עודף - נוגע ללב, מעניין ובעל ערך. כישרונו של סגל ניכר ביכולתו להניח יסודות תיעודיים ולהניפם אל פסגת הספרות, תוך שימוש אמיץ, חד וקולע בשפה.