פסיכולוגית: משיכה מינית בין פסיכולוג למטופל? מקובל
לא צריך לפחד ממשיכה מינית בין פסיכולוג למטופל. אם למטופל יש ריח רע, כדאי לדבר על זה. ילדים שנולדים מתרומת זרע עלולים לסבול מחסך נפשי. לפסיכולוגית ד"ר ניצה ירום יש ספר חדש ולא מעט דעות שנויות במחלוקת. "מעמיתיי אני מקבלת תגובות שמציינות דווקא את אומץ ליבי", היא אומרת למוסף "זמנים מודרניים" של "ידיעות אחרונות"
הפסיכולוגית הצעירה הגיעה לד"ר ניצה ירום נסערת. היא סיפרה לה שאחד המטופלים שלה סיים קשר זוגי שהיה בעיקר מיני, ומאז התחיל להתייחס למראה החיצוני של הפסיכולוגית: שאל אותה מדוע אינה לובשת בגדים צבעוניים ובדק אם התאפרה או מרחה לק. "הוא לא רק בוחן בתשומת לב את הגוף שלי, אלא גם מעיר הערות," התלוננה המטפלת בפני ירום, המדריכה שלה, וציינה שהיא חשה אינוחות מולו ואף פוחדת שיתקוף אותה. ירום לא הופתעה מתגובתה.
"אצל מטפלים יש היעדר נינוחות לגבי הגופניות בדיוק כמו לגבי המיניות. האתיקה המקצועית אוסרת על מגע, אבל משיכה בין מטפל למטופל לא אומרת בהכרח מעשה, וצריך לתת לה מקום כחלק מהגופניות הבריאה. גם למטפל הנמשך לפציינטית שלו אני אומרת: 'קודם כל לא להיבהל מזה שמטופלת מוצאת חן בעיניך. לא להרגיש מאוים, זה נורמלי. אלה דברים שקורים בין בני אדם, ואתה לא תכף שוכב עם הפציינטית הזאת.' אני משבחת את המודרכים שמספרים לי על המצוקה הזאת ואומרת להם שיש לנו מרחב תמרון, שאנחנו לא מיד נופלים בפח.
"אמנם זה משהו מביך, אבל הוא לגיטימי, ויש אפשרויות לפתרונות שמעשירים את התהליך הטיפולי. אני רוצה שעבור המטפלים העלאת הנושאים האלה לא תהיה מאיימת. למטפלים שלא מעבדים את זה חסר מרחב פנימי להתבוננות ולהתייחסות. למה להתייחס לזה באופן משטרתי, אם אפשר להתייחס לזה באופן מתפעל? מודרכת שלי, שקיבלה הצעה מינית ממטופל, אמרה לו: 'אני מבינה שאתה מציע לי משהו שאתה מרגיש שאתה טוב בו' וסירבה כמובן להצעה."
להקשיב למחשוף
ד"ר ניצה ירום ,(67) מבכירי הפסיכולוגים הקליניים בארץ, המשמשת כמדריכת פסיכולוגים קליניים ומרצה בתוכנית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית באוניברסיטת בר-אילן, קוראת למטפלים בנפש האדם להתיידד עם נוכחות הגוף של המטופלים. בספר שכתבה, "סיפורי גוף" (מודן,( היא ממליצה לחרוג מהנוהל המקובל, שבו הנפש היא במרכז הטיפול הפסיכולוגי, ואילו מכאובי הגוף מופקדים בידי רופא. לקולגות שלה היא מציעה להעז ולהתייחס גם לתופעות גופניות של המטופלים, כמו השמנה, פיהוק, נפיחה, חיטוט באף או מחשוף. "דרך ההתעניינות בהיבטים הגופניים של המטופל צומחים ההקשרים הנפשיים," היא קובעת. "אנחנו, הפסיכולוגים, מתייחסים לגוף כאל נספח לראש, ואני מנסה למזג בין גופו של המטופל לראשו ולנהל דיאלוג עם הביטויים הגופניים שלו."
-יש לי פריצת דיסק, איך זה קשור לטיפול הפסיכותרפי שאני עובר?
"רופא או כירופרקט יטפלו בפריצת הדיסק, אבל כל מה שקשור למפגש המשותף שלנו ידרוש התבוננות, כולל המופעים הגופניים. בשבילי, מהרגע שהפציינט נכנס לחדר הוא קיים עם כל הדברים האלה. בעיקרון אני לא שונה מהעמיתים שלי, אבל בתוך השיטה שבה אני מטפלת כפסיכולוגית וכפסיכואנליטיקאית, אני רואה את הגוף, מקשיבה לו ומתייחסת אליו. אני יכולה להגיד למטופל: 'אני רואה שאתה מסתכל לי על החזה.' אני לא אגיד: 'טוב, פריצת הדיסק שלך תטופל על-ידי רופא, אז אין לנו מה לדבר עליה."'
-איך הדיבור על הכאב מקדם את הטיפול הפסיכולוגי?
"היעדר הדיבור עליו בטיפול מפריע. בהרבה הרצאות שאני מעבירה לפסיכולוגים אני שומעת מהם שהפציינט מגהק, נרדם או מדיף ריח. אחרים מספרים שהם רואים את השדיים של הפציינטית או את התחתונים שלה. מטפלות מתלוננות שמטופלים נועצים מבט ברגליים או בחזה שלהן. מה הן עושות עם המבט הזה? יש מבוכה שלא יודעים מה לעשות איתה. אני קוראת לפיזיולוגיה הבוטה, שהמטפל תקוע איתה, 'פיל לבן.' כשפיל לבן נמצא בחדר הוא בולם את הטיפול. ברגע שהמטפל הופך את כל מה שקורה בחדר לחומרים, הוא מעשיר את הטיפול ואפילו מקצר את משכו."
בספר מספרת ירום על ילדה החיה עם אמה לאחר גירושי הוריה, וסובלת מכאבי בטן כרוניים. אביה התחתן והביא לעולם ילד נוסף מאשתו השנייה, והילדה חשה שהילד מתחרה בה על אהבתו של אביה. אמה של הילדה לחצה עליה להתנהג באופן שיחבב אותה על אביה, אבל היא לא ידעה מה בדיוק עליה לעשות כדי למצוא חן בעיניו. במפגשים הטיפוליים הילדה לא אמרה דבר נגד אמה. "ילד, במיוחד במשפחה חד-הורית, מפחד מרגשות שיש לו כלפי ההורה שהוא תלוי בו והוא משענתו היחידה," מסבירה ד"ר ירום. "הרגשות של הילדה נשארו אגורים בפנים. הבטן, שהייתה כנראה המקום הרגיש בגופה של אותה ילדה, הפכה למקום כואב גופנית."
-יש אזורים בגוף שמועדים לכאב ממקור נפשי?
"נשים עסוקות יותר בפיקוח על ענייני תזונה ורזון, לכן הן יותר חשופות לכאבי בטן. היותו של אזור פגיע תלוי גם במבנה הגופני המולד."
-פרויד עסק בקשר שבין הגוף לנפש. את בעצם חוזרת לאחור, לנקודת ההתחלה של הטיפול הקלאסי.
"מאז שפרויד הציג את תורתו היו התפתחויות בתיאוריה שלו וביישום הקליני שלה. פרויד למעשה הוציא את הגוף מחדר הטיפול. הוא לא יכול היה לשאת את המבט של המטופל, לכן המטופל שכב ופרויד ישב מחוץ לשדה הראייה שלו והאזין לקולו. המבנה הקלאסי נותר בעינו, והדרת הגוף מהעבודה הקלינית נמשכה. למרות שהגוף התחיל להיות נוכח במחשבה של המטופל והמטפל, עדיין צימצמו את הנוכחות שלו: ישבו רגל על רגל ודיברו בקול קטן.
"בשנות התשעים קם זרם בפסיכואנליזה שהבין שאי-אפשר להילחם במבט ואמר: שנינו - אתה ואני, המטפל והמטופל - בני אדם. זה לא שאני המכל שלך, יש משהו שאנחנו עושים ביחד, יש הדדיות. המטפל לא יכול להעמיד פנים שהוא לא רואה את הגוף של המטופל, ולהפך. מה יותר טבעי מהתבוננות של אנשים זה בזה? אני סבורה שצריך להכיר בנראות הזאת. אם זה מביך, בוא נחשוב למה זה מביך ונדבר על זה. אני מרגישה בנוח להגיד למטופלים דברים שאני מרגישה כלפי החיצוניות שלהם. התופעות הגופניות הן בלתי נמנעות, בדיוק כמו התופעות הנפשיות. לדעתי, המטפל צריך לדעת להשתמש בהן."
-גם ריחות גוף?
"קורה שמטופל משחרר נפיחה. התגובה שלי קשורה לאסוציאציות שמתעוררות בי, ממה אני מתרשמת. מה שאני אומרת צריך לשרת משהו. בשבילי לפעמים מכת בושם יכולה להיות יותר משתקת. הריח הזה יכול להיות כה דומיננטי, שאני לא אוכל להתרכז. אני יכולה להגיד למטופל שהוא עשה מאמץ מוגבר להתקשט לכבודי. יכול להיות משהו תוקפני בריח: 'אני לא יכול להוציא את הכעס או המחאה שלי בדרך אחרת, אבל אני כן יכול להפציץ אותך בריח."'
לחשוב על הילד
לד"ר ירום, שפרשה מעבודה במסגרות ציבוריות ועובדת כיום בקליניקה פרטית, אין ילדים משלה. היא חיה בתל-אביב עם בן-זוג ומשמשת כסבתא לנכדיו. ב25- השנים האחרונות פירסמה ספרים ומאמרים רבים. אחד מהם, שפורסם באתר "פסיכולוגיה עברית," עורר עניין מיוחד וקומם עליה לא מעט אנשים. תחת הכותרת "טכנולוגיות הפריון וסבלם של ילדים," טענה ירום כי ילדים שנוצרו על-ידי תרומת זרע, תרומת ביצית או פונדקאות נידונים מראש לחסך נפשי. ילדים שהמקור שלהם – הגבר בעל הזרע או האישה בעלת הביצית – מוכחש כלא קיים או לא חשוב, יחושו ריק קיומי, כי המבנה האנושי מתכוונן למקורותיו ולעברו.
-במה זה יכול להתבטא?
"ההיעדר הזה עלול לבוא לידי ביטוי בילדות, ואחר-כך בבגרות, בתופעות נפשיות כמו התפרצויות זעם או בתחושת זרות כלפי הסביבה הקרובה. הדמות הנעדרת תעסיק את הילד באופן אקטיבי או באופן לא מודע, ותהיה לו הרגשה שהאב או האם הביולוגיים הנעדרים יוכלו לתת מענה למצוקות שלו."
-ילדי טכנולוגיית הפריון עדיין לא הגיעו לבגרות, איך את יכולה לדעת מה יקרה בעתיד?
"זה נכון, אי-אפשר עדיין לדעת מהן ההשלכות לטווח ארוך של התערבות כזאת. אבל אנחנו זהירים מאוד כשמכניסים תרופה חדשה, בודקים את תקינות ההיריון מכל בחינה אפשרית, ורק על הפן הנפשי של הנדסת הפריון אנחנו מוכנים להמר ש'יהיה בסדר.' אני לא מתנגדת לשימוש בטכנולוגיות הפריון, אני יוצאת נגד הקלות הבלתי נסבלת של השימוש בהן כאופציה זמינה בהווה."
-אנשים הנעזרים בהפריה יטענו כי זכותם כאנשים בוגרים להיות הורים.
"הם רק שוכחים את זכותו של הילד, התוצר של התהליך. הצגת הרציונל להורות מהונדסת כ'זכות לאושר' או 'זכות לחוות את חדוות ההורות' עומדת בניגוד למה שהורות צריכה להיות – נכונות לקחת אחריות על טובתו של הילד. מבחינתי יש רק חובות הוריות, לא זכויות. הזכויות הן של הילד. כשזרע הופך אישה לאם חד-הורית, ניטלים מהילד 50 אחוז ממקורותיו ומתחושת השייכות והרצף, הבאים לידי ביטוי בשאלות: 'למי אני דומה'? או 'ממי באתי"'?.
מעבר להשלכות הפסיכולוגיות על הילדים, לטכנולוגיית הפריון יש היבט מוסרי. "לא רק שהמקור הביולוגי של הילד מוכחש," טוענת ירום, "הוא גם מוצג באופן מטעה כתרומה, כאשר ברוב המקרים 'תורם הזרע' הוא סטודנט שמאונן למבחנה תמורת 400 שקל במקום למלצר, ו'תורמת הביצית או הרחם' היא לרוב אישה ענייה המוכרת את גופה לשם קיום. עניין ה'תרומה' הוא לרוב מכבסת מילים של מסחור ההפריה."
-את, למעשה, אומרת שילדים שנולדים לזוגות הומואים מתרומת ביצית באמצעות פונדקאות יסבלו בעתיד מחסך.
"כל מה שנאמר על סבלו של ילד שמנותק ממקורותיו – ישים גם כאן."
-את מבינה שהעמדה שלך שנויה במחלוקת.
"מעמיתיי אני מקבלת תגובות שמציינות דווקא את אומץ ליבי. לא בחרתי להיות דוברת לרבים, אבל הכניעה לתקינות הפוליטית והנטייה ליישור קו עם העמדות הרווחות לגבי הזכות לילדים נוגדות את תפקיד הפסיכולוג. פסיכולוג צריך להשתמש במה שניסיונו והידע המקצועי שלו מקנים לו. אף אחד לא טוען שהיעדר שורשים ומחיקת העבר הם דבר טוב. דבריי נאמרים מתוך ידע וניסיון של ארבעים שנות פעילות מקצועית. במוחי עולים המוני מטופלים שסבלו מחסר של הורה נעלם.
"אני לא שמרנית, אני פתוחה ומעודכנת. נראה לי שהשימוש בז'רגון של 'התקדמות,' 'פתיחות' או 'נאורות' התקבל בציבור כדי להשתיק קולות שמפריעים ל'כלכלת הצרכנות התקינה' במסווה של ליברליות. אני מתריעה כנגד קלות הפנייה לערוץ של הנדסת ילדים זמינה. שעמום של אמצע החיים או צרכנות טרנדית הם לא סיבה טובה דייה לייצר ילד."
אופנה אחרת שטורדת את מנוחתה של ד"ר ירום היא טיפולי הניו-אייג,' שהאדם הפוסט-מודרני נוהה אחריהם" .אנחנו חיים בעולם מבלבל וחומרני, שגורם לאנשים להרגיש מבודדים," היא מסבירה. "מערכות התמיכה הטבעיות, כמו הקיבוץ או הקהילה, קרסו. כל התורות של הניו-אייג' הן למעשה דרכים שמבטיחות תשובות והשתייכות. הן מזהות את הסבל ומבטיחות לתת לו מענה. לא כל האנשים מתאימים לטיפול נפשי, וכשמישהו מציע להם מסז' או דרכים לנשימה נכונה, זה מרגיע אותם, נותן להם תחושה ששמים אליהם לב ומספק תשובה נקודתית למצוקתם. המודלים הפסיכואנליטיים הרבה יותר מתוחכמים מזה.
"המטפל האלטרנטיבי בא עם מודל פשוט כמו 'תחשוב חיובי' או 'תזרום.' במקום
שהמטופל ימצא את התשובה בעצמו, מסבירים לו את עצמו מבחוץ. כשהמטפל נותן עצה מעשית שעוזרת למטופל – זה נהדר. אבל זה בעייתי כשמציעים למטופל במצוקה פתגמים עממיים מחוכמות מזרחיות. המטופל לא יכול ליישם את המשפטים האלה. כשאדם במצוקה גדולה והוא מופגז בהרבה משפטים – הוא לא ימצא פתרון אמת. הוא ממשיך להיות לא ברור לעצמו ומתמסר לניסיונות כמעט מאגיים להבריח את מצוקותיו באמצעות עוד ועוד משפטים. בקליניקה שלי אני פוגשת אנשים שבמשך שנים הולכים למסגרות כאלה וממשיכים לא למצוא את עצמם."
-לפעמים אנשים זקוקים רק לעצות מעשיות פשוטות – כמו ב"סופר נני," למשל.
"ראיתי את התוכנית פעם או פעמיים. הדברים שהיא אמרה היו מאוד נבונים, ואני בטוחה שהם יכולים לעזור לאנשים, אבל עד גבול מסוים. אם אישה לא מסתדרת עם עצמה או עם ילדיה והיא תלויה בעצה שסופר נני נתנה לה – נגיד, 'אל תתערבי במריבות של ילדייך,' זה לא מספיק. המקרה של פסיכולוגית שמייעצת למאזינים ברדיו הוא אפילו חמור יותר, כי מדובר בדברים מסוכנים. יש שם עצות שהן ממש לא פסיכולוגיות. בחלקן הן מבוססות על ההיגיון הבריא, אבל אין בהן התבוננות באדם ובמה שנמצא מתחת למה שגלוי לעין."
לפנייה לכתב/ת 
