כל יום אני בולש
כריסטופר ג'יי מור עזב את עולם המשפט בארצות הברית כדי לשוטט בסימטאות האפלות והפליליות של בנגקוק ולכתוב על זה. עתה יוצא ספרו "בית רוחות" בעברית. "אנחנו רוצים לקרוא ולהכיר את הפשע, כי הוא תמיד נמצא על מפתן ביתנו", הוא אומר
"כשאנחנו קוראים ספרות פשע, אנחנו מעמידים מעין מראה אל מול הטירוף והפחד הצומחים בתוך העולם הבדיוני, ושם אנחנו מזהים את המקום, הזמן ואת עצמנו", כך מסביר כריסטופר ג'יי מור, מחבר "בית רוחות" (תרגום: עידית שורר, הוצאת כתר), הספר הראשון בו הקוראים פוגשים בבלש וינסנט קלווינו, איטלקי-יהודי, שעזב את העיר הגדולה, מנהטן, ועבר לגור בבנגקוק, תאילנד.
כריסטופר ג'יי מור. "הספרים האלה הם כמו מראה" (צילום: מיק אלמור)
"למעשה", מוסיף מור, "זו הסיבה היחידה לקרוא ספרות כזו, וזו גם אחת הסיבות שספרים על פשע נמצאים במקום מכובד בקרב הקהל בעולם: הם נוגעים בתחושות ורגשות אוניברסליים שמשקפים משהו שכולנו מכירים".
מתוך מציאות חשוכה של רחובות מטונפים, אווירה חונקת של סמים, זונות, שחיתות ומוות באוויר, מור מציג לנו עולם שרצח הוא חלק בלתי נפרד ממנו. הבלש קלווינו הוא עוף מוזר בתוך ערב רב של טיפוסים אפלים, הוא חי את חיי הלילה כמו התושבים, ורוחות רפאים מעברו רודפות אותו בחלומותיו כדי שיפצח את תעלומת מותן.
כאמור, "בית רוחות" הוא הראשון בסדרת ספרים אודות מעלליו של קלווינו בתאילנד. מור מכיר את הנוף לעלילות הספרים באופן אישי. הוא הגיע לבנגקוק ב-1983 לשם מחקר לאחד מספריו, נשבה בקסמי העיר והחליט להישאר.
"אני חושב שתאילנדים קוראים את הספרים שלי באותה הדרך שתושבי מנהטן צופים בסרטים של וודי אלן על העיר. האנשים מקנזס, שיושבים בכסא לידך באולם הקולנוע גועים בצחוק יחד עם וודי אלן, אבל תושבי ניו יורק למעשה רואים על המסך את המציאות היומיומית שלהם".
קם בבוקר ויוצא לשכונות עוני
אחת הסיבות לכך היא אולי העובדה שמור לא יושב כל היום במן חדר עבודה אידיאלי ורוקח דמיונות ממוחו. "אני יוצא אל הרחובות, מסתובב בשכונות העוני, שותה בבארים, יוצא לשיט בסירה ומחפש אחר חומרים מתאימים. אני מאותם סופרים שמעריכים את האותנטיות, להציג את הפרטים בצורה הנכונה זה משהו שחשוב לי", הוא אומר.
בנגקוק של מור. מציאות חשוכה ומטונפת (צילום: AP)
"אני צולל לתוך אירועי היום מתוך רצון להיות מחובר לכל מה שקורה. אם אתה שם לב לפרטים, כל יום כמו שולח אליך גל של מראות, אנשים ופרספקטיבות שונות. התמקדות בפרטים מאפשרת יצירת קשרים ואסוציאציות חדשים שמשתלבים במעין ריקוד לתוך המחשבות שלך ובאים לידי ביטוי בכתיבה, מילה אחר מילה, עד שלילה אחד אתה מגיע לסוף הריקוד ויש לך ספר".
האם הכתיבה שלך כוללת חוויות אישיות שקרו לך?
"הכתיבה שלי היא שילוב של ניסיון אישי, דמיון והעובדה שאני חי בבנגקוק, הנמצאת בצומת דרכים של שינויים חברתיים ופוליטיים. ניסיון אישי יכול להיות מטעה במקצת, הקוראים סקרנים לדעת האם האנשים והאירועים המתרחשים בספרות נובעים מאירועים שאירעו לכותב והאם הסיפור עצמו מסתיר אוטוביוגרפיה, אבל יש דרך אחרת לחשוב על מוטיבים וחלומות אישיים הבאים לידי ביטוי מתוך הדמויות הספרותיות.
"יצירת אמפתיה נעשית מתוך ניסיון חיים אישי ושימוש בפרטים מוכרים לקהל, כמו דמות המציירת חמניות. אם היא חותכת את האוזן שלה - זה אפילו טוב יותר, כי יש היכרות מיידית ואסוציאציה שקופצת למחשבה. אנשים אוהבים סוג כזה של מידע ביוגרפי. דם וחמניות הנטווים אל תוך מילים הם מסוג הדברים שמושכים את הקוראים, בייחוד אם יש סיכוי שגם דמו של הסופר נשפך בתהליך.
"אני יכול לומר כי דרך החיים האישית יכולה להוביל את הכותב או האמן עד למרחק מסוים בלבד, הדרך היצירתית היא ארוכה וקשה יותר ומתבססת על אוסף של משאבים וכישרונות".
יש סופרים שהמעבר שלהם למדינה אחרת הוא פוקנציה ישירה של הכתיבה שלהם. אצל מור העניין קצת יותר מורכב. "הסביבה משנה את הכתיבה? אני לא בטוח", הוא אומר. "כשכותבים ספרות פשע הקוראים, במובנים רבים, מחפשים לא רק לעקוב אחרי הפשע, אלא רוצים סקירה מורכבת של התרבות, השפה, האתיקה, הצדק החברתי ומערכת החוקים של המקום עליו מסופר".
כשאני כותב על רצח בתאילנד, הצלחתו של הרומן, מבחינתי, תלויה בשאלה האם הפשע והסיפור הם תוצר מיוחד של הסביבה בתאילנד ויכולים להתרחש כמו שהם מתוארים רק משום שהם קוראים באותו מקום. למעשה, אני עושה מעין עסקה עם הקוראים בה אני מבטיח להם שימצאו עלילה אורבנית תוססת, מלאת קונפליקטים של אלימות מול נדיבות, שחיתות ורוע אל מול עדינות, כשכל זה מתרחש בזמן של שינויים פוליטיים".
עולם של רוע, אי שקט וחרדה
מור הוא כאמור פרופסור למשפטים. הוא בא מתוך עולם אקדמי מסודר של חוקיות ומוסר. במובן מסוים זה אנטיתזה לעולם האפל והקודר והמושחת שמתואר בספר, ובמובן אחר זה בעצם הצד השני של אותו עולם. "האמת בחיים מתגלה במעקב אחר הפחד לתוך הצללים החבויים המסתירים את קיומו של הרוע", מוסיף מור.
"מעולם לא חיינו כל כך הרבה זמן, או היה לנו שפע חומרי שכזה, ובכל זאת אנחנו בחרדה כללית. מה שלא השגנו הוא שקט נפשי. ספרות מתח ופשע מבטאת את הטבע של הדאגות הקיומיות הללו. אלו מתהווים לתוך סיפור שמדגים עד כמה אנחנו, לעיתים קרובות, מתנהגים כמו עש הנמשך ללהבה. אנחנו רוצים להכיר את העולם הזה משום שאנחנו חשים בו על מפתן ביתנו".
כמה מקלווינו יש בך?
"יש לנו את אותה מידת נעליים, שנינו כותבים ביד ימין, אוהבים בייגל ולקס, את ניו יורק ואת היאנקי'ס. חוץ מזה יש כמה דברים שונים: קלווינו אמיץ יותר, חכם יותר, שנון יותר ומצליח עם נשים יותר ממה שאני אוכל אי פעם להיות. כל אחד זקוק למודל לחיקוי ומדריך לחיים. הדבר הנפלא בהיותך סופר הוא שאתה יכול ליצור ולכתוב את מודל החיקוי שלך, כל עוד אתה לא מייחל לחיים דומים לאלה שעליהם אתה כותב".
האם אתה עדיין עוסק במשפט?
"נהניתי מאוד ללמד משפטים ובאותה מידה נהניתי לעסוק במקצוע החוק. מישהו אמר לי פעם שעורכי הדין שונאים את העבודה שלהם. אני לא אחד מהם. לימודי המשפטים מלמדים אדם לחקור, לשאול שאלות, להפוך למישהו שחופר לעמקן של בעיות, מרים את השטיח ובודק את הלכלוך שטואטא לשם.
"יכולות משפטיות באות לידי ביטוי באופן ישיר בכתיבה של ספרי פשע. לימודי המשפטים מעשירים את נקודת התצפית של הלומד ובאותה מידה גם מעמידים אותה בפני סיכונים: התערבות בלתי פוסקת בשיחות, ויכוחים והעלאת רעיונות בכל הזדמנות שהופכים אותך לאדם לא כל כך פופולרי.
"למעשה, לא עסקתי במשפט מזה זמן רב, ההתמקדות עברה אל הכתיבה וגיליתי שכתיבת ספרות ללא חיוב שעות, כמו שעורכי הדין עושים, היא הדרך הקצרה ביותר לעוני, אבל ידעתי גם שאין לי ברירה אלא ללכת בדרך הזו".
אתה מאמין ברוחות רפאים?
"לא. אבל אני מפחד מהן".