לחקור את "תהליך השלום", לא את המשט
דיוני ועדת טירקל המיותרת מהווים דוגמה להפיכת העיקר - מניעת הישנותו של כשל - לטפל, ולהפיכת הטפל - ציד אדם, בעיקר מי שהתקשורת אינה חפצה ביקרו - לעיקר
בימים אלה מתרחשת בישראל פעילות חקירתית קדחתנית שכבר זיכתה את המדינה בתואר המפוקפק "מדינת כל ועדות חקירותיה". אין לזלזל בצורך בוועדות חקירה, ובלבד שמטרתן תהיה לאתר את הסיבות לכישלון בתחום זה או אחר, כדי למנוע את הישנותו. ההיבט האישי צריך להיות משני.
למרבה הצער, התקשורת הרדודה, בעיקר האלקטרונית, מחפשת דם, ובעיקר עריפת ראשים, ואם אפשר - גם חילופי שלטון שלא בדרך הטבע ובדרך הקלפי. הימים האחרונים, שבהם העידו ראשי המדינה בפני ועדת החקירה המיותרת של השופט טירקל, מהווים דוגמה להפיכת העיקר - מניעת הישנותו של כשל - לטפל, ולהפיכת הטפל - ציד אדם, בעיקר מי שהתקשורת אינה חפצה ביקרו - לעיקר.
אם יש פרי רצוי ומועיל בדו"חותיהן של ועדות חקירה, הרי הוא שיפור תהליך קבלת ההחלטות במדינה, ובעיקר שילובו של תהליך הערכת סיכונים - מראש - בכל פעילות כזו. ועדות להערכת סיכונים מראש, לפני החלטה וביצוע, יכולות לחסוך הן כשלים ומחיריהם, והן ועדות חקירה בעקבותיהם.
אכן, יש לשפר את תהליך קבלת ההחלטות. למרבה הצער, דווקא ההחלטות החמורות ביותר בתולדות המדינה הוחלטו ללא שיקול דעת מספיק, ללא דיון ציבורי מעמיק, ללא הערכת סיכונים ראויה ורצינית, ותוך התעלמות ממי שהתריע בזמן אמת על הסיכונים הצפויים, שבסופו של דבר התאמתו במלואם והיו כבדים וחמורים פי כמה וכמה מנזקי האירוע שבו עוסקת כעת ועדת טירקל.
הכוונה היא הן ל"תהליך השלום", שבניגוד לאשליות שהפיצו נביאי השקר ששיווקו אותו, הביא את מלחמת אוסלו, והן ל"התנתקות", שלא רק הפכה יהודים לפליטים בארצם, אלא גם החמירה את מצבה המדיני והבטחוני של ישראל, ובסופו של דבר גם גרמה למשט הטרור ולתוצאותיו.
דווקא תהליכי קבלת ההחלטות בשני מקרים גורליים אלה חסרו תהליך מקביל של הערכת סיכונים ושל החלטה מראש על נסיבות שאם תיווצרנה, ייפסק ביצוע ההחלטות.
בשני המקרים לא נקבעו נקודות יציאה. בשני המקרים לא הוערכה מראש העלות - הן במונחי דם, הן במושגים של נזקים מדיניים ובטחוניים, והן בעלות כספית. בשני המקרים, גם לאחר שנחשפו המשמעויות החמורות, לא הוסקו המסקנות, לא המערכתיות ולא האישיות, והקברניטים - כולל הנוכחיים - זוממים להמשיך בכיוונים שהוכחו כשגויים. בשני המקרים, הנחת העבודה היתה שלא צפויות תקלות.
ודווקא בשני מקרים גורליים אלה, לא התמנו ועדות חקירה ממלכתיות גם בדיעבד, אחרי שגודל הכישלון נחשף לעין כל. התקשורת הבלתי אחראית, זו ששיווקה בהתלהבות וללא ביקורתיות הן את "תהליך השלום" והן את ה"התנתקות", בלי לדרוש הערכת סיכונים מראש ובלי להתריע בעצמה על הסיכונים, היא גם זו ששתקה והשתיקה לאחר מעשה, כדי להימנע מלחשוף לאילו כשלים היתה שותפה, מראש ובדיעבד.
ד"ר רון בריימן, לשעבר יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי
לפנייה לכתב/ת 
