ההרוג בגרמניה כתב: לנצח אוהב את ישראל שלי
בשיחה עם ynet התקשה אחיו הצעיר של גילי זמיר, מדריך הנוער שנהרג בהתהפכות סירת קאנו בגרמניה, לדמיין את חייו בלעדיו: "הוא לא היה רק אח אלא גם חבר טוב. רוב החברים שלנו הם משותפים. מוזר שעכשיו אצטרך ללכת לבד"
עם צאת השבת, החלו בני משפחתו של גילי זמיר, מדריך הנוער הישראלי שנפצע אנושות בהתהפכות סירה בגרמניה ומת בסוף השבוע מפצעיו, בהסדרת העברת גופתו ארצה ובהכנות לקראת הלוויתו.
זמיר, בן 25 במותו, היה מוכר בעירו, ראשון-לציון, כמי שהקדיש את מרבית זמנו לפעילות חברתית ולתרומה לקהילה, גם לאורך שירותו הצבאי וגם לאחר מכן - במהלך לימודי החינוך באוניברסיטת בר-אילן, שם רק לאחרונה סיים את השנה הראשונה. הוא הרבה להשתתף במשלחות שונות לחו"ל, שמהאחרונה שבהן לא שב.
"גילי ניסה כל החיים לעזור לבני נוער", אמר ל-ynet נירי, אחיו הצעיר של ההרוג ובן הזקונים במשפחה. בפעם האחרונה הם נפגשו לפני כשבועיים: "ישבנו בארוחת ערב והכל היה רגיל. צחקנו ודיברנו. הוא לא היה רק אח אלא גם חבר טוב. רוב החברים שלנו הם משותפים ושיחקנו הרבה כדורגל ביחד. נראה לי מוזר שעכשיו אצטרך ללכת לבד".
מיד אחרי התאונה, ביום שני, מיהר נירי להזמין כרטיס טיסה כדי לשהות לצד אחיו בבית החולים בגרמניה. "הייתי אמור לצאת לשם הערב, אבל אז הגיעה ההודעה הקשה. אמא שלי הייתה שם וחזרה. אני יודע שהוא היה בקיאק עם עוד נערה שלא נפגעה. לא יצא לי לדבר איתה כי היא עדיין בגרמניה. הבנתי שהטיול הופסק ומחר הם יחזרו לארץ".
זמיר היה פעיל מאוד באגף הנוער של עיריית ראשון-לציון, גם שם פעל רבות לסיוע לבני נוער. מנהל האגף, נסים כהן, ערך ביקור תנחומים בבית המשפחה ואמר בכאב כי גילי "תמיד היה מוכן לעזור ועשה את הכל מאהבה". בתקופה האחרונה הוא התגורר במושב רינתיה והתלווה לבני הנוער המקומיים במשלחת מטעם תנועת "בני המושבים", שבמהלכה אירע האסון.
"ארץ קטנה שלי, אותך לנצח אוהב"
באחת הרשומות שכתב גילי ברשת החברתית "מקושרים" בדיוק לפני שלוש שנים, סיפר על געגועיו העזים לארץ כששהה במחנה קיץ של הסוכנות היהודית בארצות-הברית.
גילי זמיר. "הישראלי בתוכי ששום תרבות לא תשכיח"
"מוזר איך שכל החיים אנחנו חולמים על אמריקה, וכשאני פה - אני חולם ישראל. לראות סביבון עם 'נס גדול היה שם' ולדעת ש 'שם' זה בעצם פה, זה בעצם יותר קרוב מהכל, זה אני, זה בתוכי,
זה לב לבה של המדינה - זה הישראלי בתוכי ששום תרבות לא תשכיח. זה היהודי שבי, שמתרגש בכל פעם מחדש כשאני מספר על הצמרמורת שעוברת בגוף כשנוגעים באבני הכותל. זה לאכול במסעדת יוקרה, לעצום עיניים ולחלום על שווארמה ב'אווזי'", כתב אז.
את דבריו הוא חתם אז: "למרות כל זאת, כשאתה נמצא בשליחות אתה חושב לעצמך שאתה כאן והזמן הוא עכשיו, ובדמעה קטנה מוסיף: ארץ ישראל שלי, אותך לנצח אוהב. גילי זמיר".
לפנייה לכתב/ת 
