הפועל העברי, 2010

בן: "אני לשים חגורה".

אם: "לא צריך מותק".

בן: "אבל צריך חוגרים מאחור".

היא עובדת זרה מהפיליפינים שהתחתנה עם עובד זר מטורקיה. הוא בנם המשותף - עבדאללה - בן חמש וחצי, מלוכסן עיניים, שחרחר. בעיני עצמו הוא ישראלי, ובעיננו הוא מקוטלג כ"עובד זר" חרף גילו הצעיר.

ביום ראשון שעבר, יום החופשה של הוריו, לקחה אותו אמו לבית החולים המוסלמי במזרח ירושלים שבו נולד, כדי להנפיק עבורו תעודת לידה חדשה. רק כך יוכל לעמוד בקריטריונים להישארות בארץ. בעוד חודש יתחיל את כיתה א', והוא "ילמד בביאליק". הוא גר באזור התחנה המרכזית, ורוצה לגדל כלב. והוא חלק מהנוף שלנו. כבר לא מוזר לראות ילדים מלוכסני עיניים מדברים עברית.

בכניסה לנמל תל אביב ניצב פסל רב מימדים של פועל הסוחב על שכמו קורה ענקית, ועליה הכיתוב "הפועל העברי 1934". לא עוד. מאז, השתנה דבר בהגשמה הציונית.

הישראלי החדש כבר לא עובד בעבודות כפיים.

זה זמן רב שעובדים נוכרים הם אלו המגשימים את הציונות. בתחילה היו אלה ערביי ישראל, אחריהם ערביי השטחים, וכיום אלה "העובדים הזרים". אנחנו לא יחודיים בעניין הזה - זו תופעה הנפוצה בכל הארצות המפותחות. אולם האופן שבו זה מתנהל כאן הוא בעייתי.

למרות העובדה שעם ישראל שועבד באכזריות במצרים, נאסר עליו לתעב את בעל האכסניה. "לא תתעב מצרי, כי גר היית בארצו", נכתב. מוזר, לא? מסתבר שלא, כיוון שעם ישראל זכה במצרים לארץ גושן, המשובח שבמחוזות מצרים. גם אז העובדים הזרים התגוררו בשכונות נפרדות, אבל היו אלו שכונות היוקרה.

היום, עם התהפכות היוצרות, העובדים הזרים הם שוכני הסלאמס של תל אביב, או שהם מתגוררים בקרוואנים צפופים בפאתי חלקות חקלאיות ומסביב לאתרי בנייה. ללא תנאי מחיה נורמטיביים, בחדרים קטנים בבניינים מטים לנפול, בסביבה של תרבות עבריינית. אל תוך מציאות זו הם מביאים לעולם ילדים - ילדי הלילה שמבקשים אור.

"זעקי ארץ אהובה", אומר חבקוק הנביא, "כי אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה על כינון קריה בעוולה". אותה קריה מכוננת בעזרת עמלם של עובדים זרים - בנאים, מטפלות וגננים - המשתכרים שכר דחק וחיים בדלות. אבל מדינת ישראל הושתתה על חזון נביאי ישראל - שזעקו: "לא תעשוק שכיר עני מאחיך או מגרך". שלימדונו שה': אוהב גר לתת לו לחם ושמלה. אהוב את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים.

לגרש? ללא קשר לשאלה הבוערת הזו, מדינת היהודים צריכה לספק תנאי עבודה ומחיה נאותים לפועל העברי החדש ולבניו, כי הם חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית. הם מגש הכסף שמאפשר לנו ליהנות ממקצועות חופשיים, להתנהג כעם של אדונים.

אז כל עוד החברה הישראלית אינה מוכנה לשלם משכורות מכובדות לעובדים כחול-לבן שישרתו בעבודות כפיים, עליה לדאוג לתנאים סוציאליים נאותים לעובדיה הזרים.

אם חפצי חיים אנו, עלינו לדאוג למגורים בשכונות פועלים מסודרות להורים של עבדאללה - הפיליפינית והטורקי שהכירו בישראל ומצאו להם דירה צפופה עם עוד שלושה זוגות, בה הם מגדלים ילד שחולם לקבל כלב במתנה לכיתה א', ולגדל אותו בחצר האחורית של חנויות הנעליים ברחוב נווה שאנן.

זה הזמן שלנו כמדינה לתקן את העוול, ובמקום גטאות נוסח הארלם או סווטו, לדאוג להם לשכונות פועלים מטופחות, כי הם כבר מזמן הפכו לפועלים העבריים של המאה ה-21.