"שהמשטרה תקל על מי שנתפס עם מריחואנה"

"לפני מספר שנים החקיקה בסוגיה של אכיפה של שימוש בסמים נפוצים בישראל, כלומר במריחואנה, השתנתה והגישה למשתמש שנתפס בפעם הראשונה או השנייה אינה דומה למשתמש בהרואין, למשל, שעשוי להזיק לסביבה. לכן אני חושב שאם החקיקה השתנתה האכיפה צריכה להשתנות בהתאם. למיטב הבנתי, אם החקיקה מתייחסת בקלות יותר לאדם שנתפס בפעם הראשונה עם מריחואנה אז גם המשטרה צריכה לעשות זאת ולהסתפק באזהרה. לומר שצריך להתייחס אל אותם אנשים במלוא החומרה, כמו המשתמשים בסמים אחרים, זו טעות".

אם חשבתם לרגע שאת הדברים הללו אומר נציג של מפלגת "עלה ירוק", נכונה לכם הפתעה. את הדברים אומר לא אחר מאשר חיים מסינג, מי שכיהן במשך יותר משש שנים כמנכ"ל הרשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול, הגוף האמון מטעם המשרד לביטחון פנים על גיבוש מדיניות לאומית והובלת המאבק בנגע הסמים. מסינג, שכיום מועסק כסמנכ"ל בחברה פרטית, גורס שבשל השינוי בחקיקה, שנעשה בארץ לפני מספר שנים, הגיע הזמן לשנות גם את מדיניות האכיפה ולהתמקד בעיקר בהסברה ובאכיפה בקרב בני נוער וצעירים, אותם הוא מגדיר "אוכלוסיות בסיכון".

"אי אפשר לומר שכל הסמים גורמים לאותם נזקים"

"תחום המאבק בסמים נחלק לשניים, ההיצע והביקוש", מסביר מסינג את משנתו. "לפי מיטב הבנתי וניסיוני, במסגרת הרשות למלחמה בסמים ובתפקידים קודמים, אין למדינת ישראל את היכולת האבסולוטית ללחום בהיצע, כלומר למנוע הכנסת סמים למדינה, מאחר וצריך להשקיע כמות אדירה של משאבים כדי לעשות זאת. רק מהגבול הדרומי שלנו, שאורכו 300 ק"מ, נכנסים למדינה עשרות טונות של חשיש ומריחואנה מדי שנה וכדי להילחם בכך צריך להקצות משאבים שלעניות דעתי מדינת ישראל פשוט לא יכולה להקצות. אני גם חושב שהמשטרה צריכה להפעיל סוכנים ומודיעין במאבק בתחום הסמים, אבל גם פעולות אלו עולות ממון רב, וכאשר המשימות צריכות להתחלק עם בעיות אחרות, אז קשה לרכז את מירב המאמצים בסוגיה הזו".

בשל הקושי בהקצאת כמות מספקת של משאבים מאמין מסינג כי יש להתמקד דווקא בתחום הביקוש, כלומר באותם צרכני מריחואנה. לדעתו של מסינג צריך להיות שינוי בגישה אל הצרכנים. לדבריו צריך להבדיל בין המשתמשים בסמים קשים, כלומר הרואין, LSD ועוד, לבין המשתמשים במריחואנה לצרכים פרטיים.

"אני מאמין שהגיע הזמן להחליט באילו אוכלוסיות של משתמשים צריך להשקיע את המאמץ המקסימלי ובאילו אוכלוסיות ניתן 'להוריד מהלך'", הוא מסביר. "מכיוון שהמשאבים שלנו מאוד מוגבלים הייתי ממקד את כל ההתמודדות עם תחום ההסברה, האכיפה והתחומים הנלווים לכך בשני סוגי אוכלוסיה: גילאי 11 עד 18 וגילאי 22 עד 25".

-למה דווקא קבוצות אוכלוסייה אלו?

"מחקרים הראו ששימוש בסמים מסוג מריחואנה וחשיש בקרב בני נוער בגילאי 11 עד 18 גורם לנזק הגדול ביותר וכי לאחר גיל 18 הנזקים הם לרוב פחותים מאחר והנער, שהוא כבר אדם בוגר יותר, כבר מעוצב יותר ויודע מה הוא רוצה. אחר כך מגיעה תקופת השירות הצבאי, עם החוקים הנוקשים שלה, ובתקופה זו לרוב יש פחות בעיה. אחריה, בגילאי 22 עד 25, הנוער, שהשתחרר מהצבא ומ'עול ההורים', מתחיל לטייל בעולם ולחפש את עצמו ואת עתידו ואז הוא עלול ליפול". 

מסינג. "השפעת השימוש בסמים הנפוצים לא ניתנת לחיזוי" (צילום ארכיון: ירון ברנר) 

-המלחמה בתופעה צריכה להיות באמצעות אכיפה משטרתית או הסברה?

"אני חושב שזה צריך להיות שילוב של הסברה, אכיפה וייעוץ. אי אפשר לבוא ולומר בנשימה אחת שכל הסמים גורמים לאותם נזקים. בני הנוער, וכמובן גם הבוגרים, הם אנשים אינטליגנטים מספיק כדי להבין למה הסמים באמת יכולים לגרום, ולכן המסרים צריכים להיות מאוד בדוקים ואמינים. ברגע שמנסים להעביר לנער בן 15 מסר שאם הוא ישתמש במריחואנה פעם אחת בחייו הוא יכול למות, אז יש סיכוי סביר שאותו נער פשוט יפסיק להאמין למסרים הללו. הרי לא כל הסמים הם אותו הדבר ולפי מה שאני ראיתי במסגרת העיסוק שלי בנושא נזקים מהשימוש בחשיש ובמריחואנה לא דומים לנזקים מהשימוש בקוקאין או ב-LSD. לכן כל תחום ההסברה והאכיפה צריך להתכוונן לפי מדיניות אחת, בהתאם לנזקים השונים".

-וכיצד צריכה להיות האכיפה בגילאים הללו? אתה חושב שצריך לפתוח תיק למי שנתפס כשהוא משתמש?

"בדיוק כמו אצל מבוגרים, אני חושב שגם במקרה של קבוצות אוכלוסיה אלו האכיפה צריכה להיות עקבית לחקיקה. אם החקיקה קבעה שאדם שנתפס כשהוא משתמש, והוא לא מזיק לחברה, מקבל אזהרה בלבד, אז כך צריכה להתייחס לנושא גם בתחום האכיפה, וגם אצל בני נוער וצעירים. צריך לקחת בחשבון שאצל בני נוער בגילאי 11 עד 17, למשל, השימוש במריחואנה נעשה מתוך סקרנות. אז לקחת ילד כזה ולפתוח לו תיק בגלל שימוש אחד זה דבר שהוא לא נכון לעשות. לעומת זאת, לקחת נער כזה ולהסביר לו על הבעייתיות שבשימוש, זה דבר שיש לו השפעה גדולה יותר". 

כדוגמה להצלחה בגישה המקלה בתחום האכיפה נותן מסינג מדינות כמו שבדיה ונורבגיה. שם, הוא טוען, השימוש בסמים קטן במהלך השנים, בגלל ההלימה בין החקיקה לאכיפה. "במדינות הללו היתה הצלחה גדולה מאוד. הם הבינו שהם לא יכולים להצליח בכל הערוצים ולכן הבדילו בחקיקה ובאכיפה בין המשמשים בחשיש ומריחואנה לבין המשתמשים בסמים אחרים. זה הצליח להם".

"ליגליזציה יוצרת שוק, עם כל ההיבטים הבעייתיים שלו"

כאמור, מסינג מאמין כי האכיפה המשטרתית בארץ צריכה להקל על משתמשי המריחואנה, אך למרות זאת הוא אינו חושב כי יש מקום לליגליזציה של סמים בישראל. "יש שתי בעיות בנושא הליגליזציה", הוא מסביר. "הראשונה היא האמנה עליה חתומה מדינת ישראל, לפיה לא ניתן לאשר שימוש חופשי בסמים בארץ. השנייה היא שוק המריחואנה שעלול להיווצר בישראל אם יאושר בחוק השימוש במריחואנה. כאשר מתירים שימוש בסמים מישהו צריך למכור ומישהו צריך לקנות, וזה יוצר שוק, עם כל ההיבטים הבעייתיים שלו. כך קרה גם בהולנד, שאישרה באופן חוקי את השימוש במריחואנה והפכה לשוק ענק לסמים".

סיבה נוספת אותה מעלה מסינג כנגד הליגליזציה של המריחואנה היא חוסר הידיעה מי עלול להיפגע מהשימוש בחומר.

"אין בעולם נוסחה שיכולה להבטיח שאם מאן דהוא משתמש פעם אחת במריחואנה לא יקרה לו שום דבר. ההשפעה של השימוש בסמים הנפוצים על בני האדם לא ניתנת לחיזוי מראש וכל אחד מושפע בהתאם לאישיות שלו ולנסיבות אחרות. לכן המדינה לא יכולה לאשר שימוש כוללני, שעלול לפגוע באנשים".

נקודה נוספת בה חולק מסינג על הרשויות העוסקות בנושא כיום היא בתחום ההגדרה של סמים קשים וקלים. עד היום סירבו בעקשנות הרשויות השונות במדינה לעשות הבדלה בין סמים "קשים", כמו הרואין וקוקאין, לבין סמים "קלים", כמו המריחואנה. לדעת מסינג מדובר בטעות, שגם גורמים ברשויות השונות כבר מבינים אותה.

"אני חושב שהרשות למלחמה בסמים ואלכוהול שינתה גישה בשנים האחרונות בתחומים רבים, ובעיקר בתחום של מיזעור הנזק, תחום שלפני כמה שנים מדינת ישראל לא היתה מוכנה לשמוע עליו. גישה זו טוענת כי התופעה קיימת ולכן צריך לראות כיצד מתמודדים איתה וכיצד גורמים להפחתת המימדים שלה. אני מתכוון לומר שהגישה של 'כל הסמים הם אותו הדבר - כולם מתים מהכל והכל מזיק באותה הרמה' היא גישה לא נכונה. הגישה הנכונה צריכה להתבסס על קביעת יעדים שיבואו לידי ביטוי בחתכי אוכלוסיה שונים, כי קשה מאוד להתמודד עם כל האוכלוסיות".