תודעת שירות, מישהו?

שירות. המילה המצמררת הזו על שלל האסוציאציות שהיא מעלה בי גורמת לי לרצות לברוח ליבשת רחוקה, נטולת קניונים ושאר סממנים קפיטליסטיים. אבל את הסיפורים על הפנטזיות ההיפיות שלי אשמור להזדמנות אחרת. עכשיו אני כאן בשביל לנסות לשפר את הקיים, ולהפוך את ג’וליה בארץ הפראיים ממציאות קשה לשם של סרט הרפתקאות.

מזכרת מארץ הפראיים. ג'וליה פרמנטו בעליונית מנומרת (צילום: רחל נריה כהן)

ניסיתי להבין למה יש לי כאלו חרדות מהמילה “שירות”. תמיד שנאמרת המילה הזו מיד קופצים לנגד עיניי שלל פרצופים חמוצים, אפים מעוקמים ואצבעות שמנפנפות בבוז את המלצר. לנגד עיניי נשפך לשווא סלט בורגני ירוק שאיזשהו סועד אלא מעוניין בו משום שטיב התירס אינו נאה לו. אחריו עולה זכרון של מלצרית, שמטיחה את כוס המים בשולחני בכעס וקולו חסר הסבלנות של נציג שרות טלפוני. כל נותני ומקבלי השירות האכזריים ביותר שאי פעם נתקלתי בהם אוחזים ידיים בדמיוני ומקיפים אותי.

המוכרת בחנות הבגדים לא נקלעה לסיטואציה במקרה. אני רוצה להניח שהיא התחילה לעבוד שם מרצונה החופשי. ואם אכן כך הדבר, נשאלת השאלה מדוע היא מתנהגת אליי ככה, בקוצר רוח וגסות. שהרי שירות הוא בראש ובראשונה נחמדות ואדיבות. ואני, ייצור אומלל שכמותי, מה בסך הכל ביקשתי, שיחייכו אליי? זה הרי יותר בסיסי מאורז.

לנותני השירות יש כל כך הרבה השפעה, אבל לעיתים נדמה לי שהם כמו סוסים שאינם מודעים כלל לכוחם. מוכרת שמחייכת אליי באדיבות יכולה לעשות אותי ממש מאושרת ואני הרי אגרור את זה הלאה (התנהגויות אנושיות הן סך הכל תגובת שרשרת) ואולי גם אקנה משהו על הדרך, מי יודע.

בקיצור ובפשטות - מי שלא רוצה לעבוד בשירות לקוחות, כדאי שיחפש לו משרה במשרד סגור. מי שכן בחר לעסוק במקצוע, נדרש ממנו לכל הפחות להיות נחמד, גם אם מדובר בעבודה זמנית ששכרה מסתכם ב-22 שקלים לשעה.

כללים בסיסיים למוכרי הבגדים

אי לכך ובהתאם לזאת, איגדתי כמה כללים בסיסיים למוכרי הבגדים, אחמש”ים נא להדפיס ולתלות ליד הקופה:

• חייכו, בבקשה. כמה שיתר כשאתם בתפקיד ולכל אורך המשמרת.
• ברכו את הנכנס לחנות לשלום, תמיד. למה? כי ככה מתנהגים בני אדם.
• הציעו עזרה, זה חשוב. אבל מצד שני, ולא פחות חשוב – נסו להבין אם המשוטט בחנות בכלל זקוק לה, או שהוא מעוניין שיעזבו אותו לנפשו.
• מישהי מחזיקה בידה מעל שלושה קולבים? הציעו להניח אותם בתא ההלבשה עבורה.
• התא מלא בבגדים? הציעו מיד לפנות אותם.
• לא קנינו כלום? בזבזת עלי שעה ולא יצאה לך מזה שום מכירה? מרגיז ומאכזב, אני מודה. אבל את הרגשות יש לשמור בבטן ולא לענוד על הפרצוף.
• ברכו את היוצא מהחנות לשלום, תמיד. למה? כי ככה מתנהגים בני אדם.
  

וכללים גם לקונים

אני יודעת שכמו בכל סוג של יחסים גם היחסים הללו הם הדדיים, אז קונים וקונות יקרים, כמה כללים גם עבורכם:

• אמרו שלום כשאתם נכנסים לחנות. אתם כבר יודעים למה.
  

• אם אתם לא מעוניינים בעזרה, סרבו בנימוס ולא בבוז.
• הבגד לא מוצא חן בעיניכם? סבבה, קורה. אין צורך לצעוק את זה בכל החנות. לכו תדעו מי נמצא מאחוריכם, אולי בעל החנות או שמא המעצב? בקיצור, בוטה ומיותר.
• ליפסטיק אדום? הסירי אותו לאלתר לפני שאת בכלל מעיזה להתקרב לאיזו חולצה. בכלל, התייחסי לחנות הבגדים כמו הייתה ארונך שלך. השמלה הזאת שאת מעיפה בנונשלאנט על הרצפה אולי תהיה שלי בקרוב.
• את מתחילה להרגיש שהחצאית קצת הדוקה? השילי אותה מגופך פן יתפוקק לו איזה כפתור שלא למידתך.
• סיימתם למדוד? החזירו את הבגד לקולב.
• ולסיום, אמרו תמיד, תודה שלום ולהתראות.
  

אני כותבת את המילים הללו בלב כבד. הלוואי שלא היה בכתבות כאלה צורך. אבל זו כרגע המציאות בישראל. הדברים הכי בסיסיים שיש לא מתקיימים, ואי קיומם מאמלל את חיינו. כל מה שנותר לכם לעשות הוא להצטרף למאבק ולהיות נחמדים. זה אפילו בחינם.

שמלה: אנה קיי (פרישמן 75, תל אביב), חולצה מנומרת: אהבה לשניה (רש"י 17, תל אביב), סיכת דש: אפרת קסוטו (רמב"ם 18, תל אביב), קשת: בנקר (דיזנגוף 210, תל אביב), חגורה, אובססיה (גאולה 45, תל אביב)

צילום: רחל נריה כהן

סטיילינג: נעה נוז'יק

שיער: אלינה אלחזוב למישל מרסייה קולג'

איפור: שרית גור לעדה לזורגן

לשאלות ולרעיונות (ביקורות שליליות לא יתקבלו בברכה): fashion.jf@gmail.com

רוצים עוד? לכל הטורים של ג'וליה