קטורה: אהבת מולדת ללא תמימות בדרום הרחוק

כנראה בגלל המרחק מהמרכז, אותם "משוגעים" עדיין לא שמעו שהמושגים על פי הם חיים, כמו "אהבת המולדת", "ציונות", "הפרחת השממה", "חקלאות ברת-קיימא" ודו-קיום כבר לא ממש עובדים במגלופוליס שבמרכז הארץ, והאנשים שם ממשיכים לחלום את אותם החלומות שחלמו לפני כ-40 שנה.

בשנת 1969 הוקמה היאחזות במקום שבו שוכן היום הקיבוץ קטורה. אל ההיאחזות הגיע גרעין של צעירים ישראלים מתנועת הצופים. קטורה הייתה אשתו השלישית של אברהם אבינו, שאותה הוא נשא לאישה לאחר מות שרה (שנפטרה בהיותה בת 127 בלבד...). גם היישוב וגם ההרים שמסביב נושאים את שמה.

לא מקום למפונקים. פינה טיפוסית בקטורה (צילומים: פרופ' פועה בר)

ארבע שנים מאוחר יותר, בנובמבר 1973, בסמוך למלחמת יום הכיפורים, התאזרח המקום עם הגעתו של גרעין "יהודה הצעיר". היו אלה 35 צעירים יהודים אמריקנים, מבתים טובים ומכל רחבי ארצות הברית, שחלמו להקים בית בישראל ולהפריח את השממה. עם קצת דמיון לא יקשה עליכם לתאר כמה הזוי היה החלום הזה להגיע מעולם ירוק ומודרני מרופד במותרות, אל מדבר צהוב, צחיח, חם ומבודד. אומרים שרק צעירים עושים מעשי טירוף מהסוג הזה, ואכן ההיסטוריה והחיים מלמדים שכך הוא הדבר.

מקליפורניה וסיציליה אל הנגב הלוהט

מטע התמרים (מג'הול ודקל נור) הראשון באזור ניטע ב-1974 על ידי אליין סלווי, שהייתה רק בת 21. אליין, אישה חזקה, חכמה ואמביציוזית, נשואה למיכאל, גם הוא מבני הגרעין הראשון, ואם לשבעה בנים, אחד מהם מאומץ, למדה באוניברסיטה של קליפורניה חקלאות וגינון. הסאגה המשפחתית שלה מרתקת ומעלה הרבה שאלות והרהורים בנוגע לשאלה מיהו ומהו "יהודי". סבהּ חי באחד האיים הקטנים הסמוכים לסיציליה. עד למלחמת העולם הראשונה נאסר על היהודים במקום להיות בעלי מקצוע חופשי ובעלי קרקעות, ובלית ברירה הוא עסק במכירת בדים ותבלינים.

מטע התמרים הראשון ניטע בקטורה ב-1974 ע"י אליין סולווי מקליפורניה

כשהאי התרוקן מיושביו בגלל הנזקים שנגרמו לענף הכרמים והיין, החליט הסב, ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה, להגר לקליפורניה, ולהפוך לחקלאי. הוא רכש 160 דונם ליד לוס אנג'לס, והתחיל לגדל עצים נשירים. במשך השנים הצטרפו מרבית בני המשפחה מאירופה והגיעו לקליפורניה. כשהעיר הלכה וגדלה

והמיסוי על הקרקעות המריא לשחקים, מכר סבה את הקרקעות וקנה אחרות מצפון לסקרמנטו, היכן שהמחירים היו זולים בהרבה. בגלל הטמפרטורות הקרות בחורף גידלו במקום נשירים, בעיקר שקדים ודובדבנים. בתו, אמה של אליין, נישאה לצעיר יהודי-אמריקני שבעורקיו זרם דם אינדיאני. לשניים נולדו שני ילדים, בן ובת, הלוא היא אליין.

חלומה הגדול של אליין, אז וגם היום, הוא להתגבר על מגבלות המדבר ולגדל צמחים ובעיקר עצים לשימוש האדם, אך בעלי עמידות ליובש, לקרקעות מלוחות ולהפרשי טמפרטורה גדולים, כמו אלה שבקטורה (בחודשים יולי-אוגוסט הטמפרטורות יכולות להגיע ל-39 מעלות צלסיוס, ויש ימים שנמדדו בהם גם 47 מעלות. ממוצע הטמפרטורות בחודשים ינואר-פברואר הוא 16-13 מעלות צלסיוס).

בראשית דרכו של היישוב נהגה אליין על פי ההמלצות של המדריכים החקלאיים של הסוכנות היהודית ונטעה מנגו, תאנים ופומלה. מהר מאוד היא הגיעה למסקנה שה"מפונקים" הללו לא יצלחו תחת תנאים כמו אלה שקיימים באזור, וחיפשה חלופות.

העזים במרוקו נהנות מהזרעים ומפירותיו דמויי הזית של עץ הארגן

היא השיגה תקציבי מחקר למטרות פיתוח חקלאות מדברית בת-קיימא, ונסעה לאזורים צחיחים שונים בעולם, כמו ירדן ומרוקו, לתור אחר מועמדים מתאימים. בין מגוון העצים שטיפחה אליין היו הארגן (Arganisa spinosa), הנים או האזדרכת ההודית (Azadirachta indica) והמרולה (Sclerocarya birrea). מוצאו של עץ הארגן הוא בעמק הסוס שבדרום-מערב מרוקו, בין הרי האטלס לאוקיינוס האטלנטי, ובמערבו של האזור הים תיכוני באלג'יריה. זהו עץ אנדמי שגדל בעולם רק באזור הזה על שטח של 8,280 קמ"ר.

הקוסמטיקה ממרוקו והשמנים של הארגן

שימוש אינטנסיבי בעץ באזור הצחיח (כמו כריתה) ותופעות המדבור המאפיינות את האזור בשנים האחרונות, מאיימים על העץ הנדיר הזה, שהוא שריד לתקופה אקלימית גשומה יותר. אונסק"ו, הגוף האחראי לנושאי שמירת טבע ומורשת בעולם, הכריז שם על שטח של 26 מיליון דונם כעל שמורה ביוספרית, קרי שמורה שמנוהלת לטובתו של האדם תוך שמירה על משאבי הטבע. המשמעות עבור עצי הארגן היא איסור כריתתם ושימוש מבוקר בפירותיהם.

מזרעיו של הארגן מפיקים גם שמן המונע את הזדקנות העור

הארגן שייך למשפחת הספוטיים (Sapotaceae), שרבים ממיניה הם עצי תועלת. הברברים, בני המקום, מפיקים מאות בשנים שמן משובח מהזרע שבגלעין הפרי. העץ קוצני והגלעין קשה לפיצוח, ולכן השמן המופק מהארגן יקר ביותר. טעמו משובח והוא בעל ריח אגוזי, ושפים ידועי שם משתמשים בשמן הזה להכנת מאכלי גורמה. כמו כן נמצא השמן בשימוש בתעשיית הקוסמטיקה.

עושרו של השמן בוויטמין E ובחומצות שומן מהסוג אומגה מעניק לתכשירים הקוסמטיים סגולות של שמירה על עור רענן ונטול קמטים. נשות הכפרים במרוקו מורחות את פניהן ושיערן בשמן, וכך נוהגות לא מעט נשים שעלו ארצה ממרוקו. בנוסף לסגולות שצוינו יש לשמן יכולות ריפוי, במיוחד למחלות עור למיניהן וכוויות. מטע הארגן בקטורה נחשב למטע החקלאי הגדול ביותר בעולם. במשך השנים עמלה אליין לברור פרטים שמניבים כמות גדולה של פרי ועשירים בשמן.

הנים שייך למשפחת האזדרכתיים ולסוג אזדרכת. מוצאו מהאזורים הטרופיים של הודו ובורמה. בשל סגולותיו הרבות הוא הופץ במשך השנים למקומות שונים בעולם, ובעיקר לאפריקה. יהודים שעלו ארצה מהודו דאגו להביא עמם ייחורים של העץ (כשהרסו בית חד-קומתי בראשון לציון, שהיה שייך להורי אחד מחבריי שעלו מהודו הוא דאג לחלק ייחורים לחבריו הטובים בטענה שזהו עץ סגולה ושאי אפשר בלעדיו). משתמשים בכל חלקי העץ, ובמיוחד בשמן המופק מגלעין הפרי. מחקרים רבים שנעשו על העץ גילו את סגולותיו הקוסמטיות והרפואיות (לדוגמה, טיפול בדלקות, צרעת ונגד תולעים וטפילים במערכות העיכול), ואת יכולותיהם של החומרים המופקים מחלקי הצמח השונים לשמש כמדבירים ביולוגיים כנגד מזיקים.

סגולות המסתורין של העץ הענקי

מורולה הוא עץ טרופי גדול שמקורו בחורש המימבו בדרום אפריקה ובאזור סודן-סאהל במערב אפריקה. פירותיו עשירים מאוד בוויטמין C (פי שמונה ממה שיש בתפוז), והוא משמש למאכל ולהכנת משקה אלכוהולי (ליקר אמרולה). מזרעי הפרי מפיקים שמן שמשמש למאכל ולטיפוח העור. מקליפת הגזע מפיקים תרופות נגד מלריה, עקיצות והכשות. כמו כן מפיקים מהגזע צבע אדום לצביעת בדים.

עצי המורולה הענקיים של אליין עמידים ליובש ומפירותים מפיקים ליקר

לרשימה הזאת של העצים מצטרפים גם הכופר (Lawsonia inermis), שממנו מפיקים את החינה, וכן המור (Commiphora Myrrha) והלבונה (Boswellia thurifera), שניהם עצי בושם שמופק משרף העצים. הם שייכים למשפחות צמחים שונים, אך מקורם הוא מאזור חצי האי ערב ואתיופיה.

את הידע הרב שרכשה בחייה בתחום טיפוח זנים וגידול צמחים בתנאים מדבריים העלתה אליין על הכתב, בכמה ספרים שהוציאה בהוצאת Biblio Books, כמו Supping at God's Table ("אוכלים על שולחנו של אלוהים") ו-Small Steps Towards Abundance - Crops for More Sustainable Agriculture ("צעד קטן לכיוון השפע - יבולים של חקלאות בת- קיימא"). בנוסף לפעילותה הרבה והמגוונת היא גם מרצה במכון ערבה.

אליין משמשת עבור הרבה מאוד אנשים, ובעיקר נשים, סמל ליכולות, לעצמה וליצירתיות, הראויות לחיקוי. בעקבותיה הגיעה לקטורה לפני כמה שנים חנה. אותה גיליתי בחדר האוכל באחד מביקוריי בקיבוץ - קטנטונת, שיער מאפיר, נחבאת אל הכלים, אך עם חיוך גדול ועיניים בורקות למרחוק. שתי התכונות האחרונות פיתו אותי להצטרף לשולחנה ולפתוח בשיחה עמה. לאחר שתי מילים התאהבתי באישה שבימים אלה חגגה יום הולדת 90.

הגוזמת הקשישה: מגרמניה אל ספרי החקלאות

חנה הגיעה ארצה עם הוריה ואחיה מגרמניה בשנת 1933. המשפחה התיישבה בבית קטן ברחוב וולפסון בראשון לציון וטיפחה משק ירקות ובעלי חיים, שממנו התקיימה. האח היה אגרונום שהתמחה בגידול ירקות ובעזרתו הגיעו ליבולים מרשימים. אחד הגידולים שקצר הצלחה רבה היה הברבר, הלוא הוא הריבס.

חנה הצעירה החליטה לחפש את גורלה מחוץ לראשון לציון, והגיעה לרגבה שבגליל המערבי, שם הכירה את בחיר לבה שהיה ממייסדי היישוב ועמו התחתנה. רגבה הוקמה באוגוסט 1946 על ידי קבוצת יהודים צעירים מגרמניה, שלחמו במלחמת העולם הראשונה במסגרת הצבא הבריטי. הצעירים הללו עלו ארצה בשנות ה-30 וחיפשו מקום להקים בו יישוב חקלאי שלא יהיה קיבוץ, אבל יהיה מושתת על חיים שיתופיים - סוציאליסטיים. החיים באזור שהיה מכותר בערבים, לא היו קלים.

חנה כבר בת 80 ועובדת 4 שעות ביום. אח"כ תעלה על הכתב המלצות לגיזום

בסוף שנת 1948 העתיקו חנה ובעלה דאז את מגוריהם לבני ציון. גם כאן החיים לא היו קלים, ובני הזוג הכשירו "קרקע חלשה" לחקלאות. "מה לא גידלנו", מספרת חנה. "הכול, וכל זאת תודות לתדרוך ולהמלצות של אחי". בהיותה בת 44 התאלמנה חנה, אך לימים נישאה שוב, לאלמן מראשון לציון. החקלאות הייתה והיא עדיין משוש חייה, חלומה הוורוד. כל השנים עבדה מבוקר עד ערב וגידלה בין השאר פרדס של קלמנטינות מהזן מיכל ואלף תרנגולות מטילות. העבודה לא הייתה קלה, אך עבורה זה היה עניין של מה בכך, כי היא אהבה את "האפרוחים" והם אהבו אותה.

בגיל 80, ערירית ואלמנה בפעם השנייה, כשהיא מתגוררת באחד המושבים העשירים בארץ, החליטה חנה להמשיך ולממש את חלום עבודת הכפיים. היא עזבה את הווילות של היישוב וירדה דרומה, "לא עם הלב אלא עם הראש" כדבריה, או במילים אחרות, לא בגלל רגשנות אלא בגלל אידאולוגיה. בקטורה פגשה את אליין, שממנה התרשמה ביותר. אליין נדהמה גם היא מידיעותיה של חנה ומיכולותיה הפיזיות בגיל מופלג זה. כך נפלה הבחירה על קיבוץ קטורה.

מופת של שיתוף בלב השממה

חנה נחשבת לתושבת הקיבוץ. מדי יום בתקופת החורף היא יורדת לשטח עם כובע, חולצת חאקי ארוכת שרוולים, מכנסי דגמ"ח כחולים, משקפי שמש, מזמרה, מים ובלי טלפון סלולרי, ועוסקת בגיזום וטיפוח העצים בשטחים שמנהלת אליין. גם כשלפני כשנה שברה את עצם הירך, זה לא הפריע לה להמשיך ולעבוד.

שתי נשים, עצמות ענקיות, חלומות גדולים והרבה אופטימיות ואהבה - זה כנראה המתכון לחיים ארוכים, צלולים וטובים, ומומלץ ללמוד מהן. הן פועלות ותורמות על "מצע" (קרי קיבוץ קטורה) שמעודד שוויון בין המינים ויזמות כלכליות מבטיחות ומקוריות. לתפיסת העולם של תושבי קטורה יש כמה מאפיינים בולטים ולא טריוויאליים כלל: גישה פלורליסטית לדת ולמסורת, דגש על שוויון המינים, פתיחות וסובלנות.

בבית הרשת של אליין עצים מכל העולם בעלי יבול המתאים לדרישות הענף

בקטורה חיים כ-150 חברים ו-160 ילדים, דתיים ושאינם דתיים, תחת הסיסמה "חיה ותן לחיות". הם אוכלים עדיין את ארוחותיהם בחדר האוכל, כמו פעם, וכל זאת מתוך אמונה שהמפגש היומיומי הזה גורם לליכוד בין החברים ומונע הסתגרות ובידוד. הקיבוץ, כמו הרבה קיבוצים של היום, עודד ומעודד חשיבה כלכלית יוצרת ויזמות בכל תחום שיש בו "משוגע לדבר". כך ניתן למצוא במקום את מכון ערבה ללימודי סביבה, המציע תכנית אקדמית סביבתית בפיקוח אוניברסיטת בן גוריון בנגב ובשיתוף עם קמפוס אילת.

במכון לומדים ישראלים, אמריקנים וערבים שמגיעים מירדן ומהרשות הפלסטינית. שיתוף הפעולה מעורר התפעלות. חלק מהתלמידים שלי באוניברסיטת בן גוריון יורדים למכון ערבה לסמסטר כדי להעשיר את ידיעותיהם בנושאי סביבה, ויותר מכול כדי לחוות את החוויה המיוחדת והמרתקת הזאת של שיתוף וסובלנות.

גידול האצות מפיק חומר אדום, אסטנקסנטין, נוגדן חמצון חזק

זהו, על קצה המזלג, על אחת מהפריפריות בדרום, שתמיד מקבלת אותי בחום (תרתי-משמע) ומחממת לי את הלב בכל הקשור לציונות, מולדת, הפרחת השממה ועוד ביטויים מהסוג הזה, שבמגלופוליס שבמרכז הארץ פסו מהעולם.

• הכתבה פורסמה בגיליון אוגוסט של הירחון "טבע הדברים"
• מתנה לקוראי ynet: גיליון מתנה למגזין טבע הדברים/ילדי טבע הדברים