דגל שחור

שידורו של הסרט "ירוק, צהוב, אדום" בערוץ yes דוקו, תוכנן לאתמול (ב') כבר לפני כחודש. אבל רצה הגורל, ותזמון שידורו היה מעניין במיוחד: כשבוע לאחר שהובא כאן סיפורן של ממית, אדוה ודליה, שעלו על "מונית הכסף", ונעלבו מאופן הצגתן בתוכנית.

סיפור התמודדותן של השלוש עם העולם הישראלי מזכיר מאוד את זה של מוגוס, אלכס וקלקידן, שלושה צעירים מאותו מוצא שהוצגו בסרט ששודר אמש, ונאלצים להתמודד עם אותן בעיות תדמית שהציגו הבנות מהמונית.

בלקאאוט & ברינקס. לא בזכות הפריים-טיים (צילומים באדיבות yes דוקו)

הבמאי דוד גברו עקב במשך שלוש שנים אחר קבוצת הצעירים ממוצא אתיופי בנתיבות שבמרכזה מוגוס בן ה-18. בתחילה כהרכב רקדני היפ-הופ, שהצליחו להביא אל מרכז התרבות של העיר ניחוחות שונים מאלה שהיו מקובלים במקום (מחול קלאסי בעיקר) ובהמשך כהרכב היפ הופ בשם בלקאאוט & ברינקס, שזכה אפילו להופעת אורח ב"כוכב נולד".

אבל שום במה בפריים-טיים של ערוץ 2, מכובדת ככל שתהיה, לא מצליחה לבטל את תחושותיהם הקשות של החברים, שבאות לידי ביטוי בשיחות שלהם בינם לבין עצמם, עם הוריהם, ובוודאי באלה המתקיימות עם התקשורת הישראלית הממוסדת. הצגת הקונפליקטים כמובן לא מתוכננת, לא מתוסרטת, לא מתעוררת כשנדלקים אורות המצלמות.

אמירות בסגנון "אנחנו אתיופים גאים", "אנחנו הכושים של העידן החדש" ו"אנחנו כושים מהזן המְדָבֶּר" יוצאות מפיהם של הצעירים באופן הכי טבעי, שמעורר אי-נוחות גדולה מאוד עבור הצופה הישראלי הממוצע.

בעיה שלנו, לא שלהם

מבלי להביע טיפה של כעס מצדם, נדמה שיוצאי אתיופיה מודל 2010 מבינים שלא הם החריגים. ממש כפי שהאתיופיות של 2010 יודעות היטב להגיד אל מול המצלמות "אנחנו לא האתיופיות הנחמדות שיישבו ויקבלו הכל בסבבה". במילים אחרות, החברה הישראלית היא זו שיש לה בעיה, לא הם.

הרבה יותר מכחול ולבן

אדום, צהוב וירוק, צבעיו של הדגל האתיופי, מובילים את הצעירים הללו לכל אורך הדרך, הרבה יותר מהכחול והלבן שהם נדרשים אליו כשהם מגיעים להופיע באירועים שונים. ולא רק זה: שחור, כך הם אומרים באופן גלוי ומבלי להתנצל, הוא הצבע שלהם, ואף מאפרת לא תגיד להם אחרת.

"מוגוס אומרים עם מ', לא עם ב'", הוא אומר בתקיפות למראיינת שהעזהלטעות. אתיופים שלא שותקים, כבר אמרנו.

הנחישות הזו, שמלווה את הסרט מתחילתו ועד סופו, עם או בלי הצלחות בימתיות כאלה או אחרות של החבר'ה האלה, עם או בלי אילוצים כדוגמת צה"ל, שיבטלו או לפחות ירחיקו את הצעירים מחלומותיהם - משמחת. היא משמחת כי לכשיתבקשו להתמודד עם האפליה בצבא, באוניברסיטה ובשוק העבודה, טוב לדעת שהם ידעו לעשות כן.

הם, וגם בנות "מונית הכסף", מוכיחים לנו שנרצה או לא, הם כאן. וזוהי כנראה ההוכחה האמיתית לקליטת עולים בארץ הזאת. כשהם יודעים לעמוד על שלהם בנחישות, כשצריך (מול המשטרה, בסרט שלפנינו) גם באגרסיביות ובחוצפה, ובעיקר לא לסתום את הפה - אפשר להגיד שהם כבר ישראלים לכל דבר. למרות שלא באמת צריך להגיד את זה.

ובכך, באותן אמירות ובאותה הצגה אותנטית של ישראלים שחורים (ולא בהצגת "צעירים ילידי / יוצאי אתיופיה שעלו לארץ ישראל" בציון שם מבצע כזה או אחר) נמצא כוחו של הסרט. אין צורך לשפוט את "ירוק, צהוב, אדום" בקריטריונים של נראטיב, צילום או עריכה, בהם הוא דווקא לא מצטיין. סיפור הוא הדבר האמיתי, ובמקרה הזה הוא צועק ועושה את העבודה יותר מכל שוט של כביסה תלויה מחוץ למבנה "רכבת" בשכונת עוני. זו כנראה גם הסיבה בגללה החליטו השופטים להעניק לו את הפרס המוצדק לסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל קולנוע דרום.