פליטי סודן בקייטנה: "כאן יש פחות מלחמות"

קייטנה מיוחדת במינה: כ-20 ילדים של פליטים מסודן שנקלטו בערד הגיעו אתמול (יום ב') ליומה השני של קייטנה שמפעילים בהתנדבות חניכי תנועת "המחנות העולים". בחודשי הקיץ רבים מהילדים מוצאים עצמם ללא תעסוקה, כאשר ההורים בדרך כלל עובדים בבקרים ולא יכולים לשמור עליהם. ידם של ההורים אינה משגת קייטנה מסודרת, ולכן קייטנת "המחנות העולים" מהווה עבורם אלטרנטיבה זמינה.

"הקייטנה מאוד כיפית", סיפרה אלול בת ה-11, המתגוררת בערד עם משפחתה מזה כשנה. "היינו באילת שנתיים וחצי ולפני זה היינו במצרים ובסודן. שמעתי שבערד לא רוצים סודנים אבל אני לא חושבת על זה. האנשים בערד הם לא רעים". אלול רוצה להמשיך לגור בישראל דווקא בגלל השקט: "בסודן יש תמיד מלחמה אבל בישראל קצת פחות. בסודן עשו מלחמה 18 שנה וגם 20 שנה. בישראל עשו רק שבע מלחמות". 

"בערב אנחנו מטיילים בעיר ומשחקים עם הילדים". (צילום: ערן גולדמן)

הילדים, בני 4 עד 15, מרוכזים בקן של התנועה ברחוב אטד, לא הרחק מתחנת המשטרה, ומעבירים את הימים בפעילויות ספורטיביות ויצירתיות שונות. המדריכים, שהגיעו מירושלים, ראשון לציון ומחיפה, ישנים בערד בלילות ו"מפעילים" את הילדים בימים. עבודת ההדרכה נעשית בהתנדבות מלאה. 

תנועת "המחנות העולים" עובדת עם הקהילה הסודנית בערד מזה כשלוש שנים. "כשמגיעה תקופת הקיץ, הילדים לא הולכים לקייטנות העירוניות כי הן יקרות מדי. החלטנו שאנחנו רוצים לעשות להם פעילות חינוכית טובה וכיפית בתקציב שיוכלו לעמוד בו", הסבירה ליאור לקנר, בת 26 המתגוררת בקיבוץ נערן. "הורים רבים עובדים שעות רבות וביום הילדים לבד בבית. הרבה ילדים גם שומרים על האחים הקטנים. בערב אנחנו מטיילים בעיר ומשחקים עם הילדים".

לדברי לקנר, הקהילה בערד גדלה עם השנים במאות אחוזים וכיום הם מכירים פחות ופחות את המשפחות ולוקח זמן ליצור קשרים עם בני הקהילה. "קיבלנו המון תגובות על הקייטנה. החל מ'כל הכבוד' ועד 'למה דווקא לסודנים - יש פה הרבה ילדים עניים אחרים'. ברור שהנושא שנוי במחלוקת בעיר, אבל דווקא על הילדים יש קונצנזוס. האינטרס של תושבי ערד הוא שהילדים לא ישוטטו ברחובות".

מתמצאים היטב בפוליטיקה המקומית

הילדים, מתברר, מודעים גם לפוליטיקה המקומית. "ראש העיר הקודם היה הכי הכי טוב", אומר דן בן התשע, שעולה לכיתה ה', "ראש העיר עכשיו אומרת שהיא לא רוצה סודנים". אלול מוסיפה: "יש ילדים שאומרים שסודנים מגעילים כי הצבע שלהם הוא שונה". אבל נראה שיש מי שהצליחו להתערות בחברה המקומית. "אני אוהבת בישראל שהילדים בכיתה מכבדים אותי", אומרת גרייס גם היא בת תשע, שעולה לכיתה ד'. היא עסוקה בצביעת ציורים, בעוד האחרים עסוקים בשיעור מוזיקה ותיפוף על דרבוקות, "ליד הבית משחקים איתי ולא אומרים שלא לשחק איתי כי אני סודנית".

"לפעמים אומרים ילדים שזה לא נורא, כי אני גם ככה בת אדם ומשחקים איתי", אומרת גרייס ומודה שיש מי שלא אוהבים את הסודנים, "הם אומרים את זה כי אנחנו לא באותו צבע שלהם". כולם מסכימים שהיו רוצים להמשיך לגור בישראל. "בישראל יש חוקים, כמו שמירה על הסביבה ולכבד את הסודנים", מסכמת גרייס.

בתנועת "המחנות העולים" מצפים שמספר הילדים יגדל ככל שיעברו הימים והבשורה על הקייטנה, שהתשלום עבורה זעום, תעבור מפה לאוזן. "בתודעה שלהם הם לגמרי לבד. יש עניין של אמון שצריך להיבנות לאט לאט", אמר עדן גולדמן, שמשמש כחבר מזכירות בתנועה.