תת אלוף

לא קל להיות כדורסלן בגיל 30. בניגוד לשלל קריירות ועיסוקים אחרים, מרגע זה והלאה הופך האדם שעל הפרקט למישהו שהזמן משחק נגדו. טובי לב מתחילים לחשב את שארית ימיו המקצועיים, בטח אם ברזומה הפרטי אין זכר לזכייה באליפות. דירק נוביצקי, שנולד ב־19 ביוני 1978, הוא אחד מאלה.

חוץ מטבעת אליפות יש לו כל מה שצריך: הוא שחקן בכיר בדאלאס מאבריקס, מועדון שניצח יותר מ־50 משחקים בעשר עונות רצופות. ההכנסות שלו מכדורסל בלבד, לא כולל פרסום וחסויות, הסתכמו ב־123 מיליון דולר ב־12 עונות עד כה ובעוד 80 מיליון בארבע העונות הבאות. הוא האירופי הראשון שנבחר לחמישיית העונה באן.בי.איי, הראשון שנבחר שם לשחקן העונה, וגם היחיד בכל הזמנים שמוביל מועדון אמריקאי גם בסך הנקודות שקלע וגם במספר הריבאונדים שהוריד. מכירים את הביטוי אין דברים כאלה? אז זה עליו. אבל כמה גבוה שלא יגיעו ה־2.13 מטרים שלו, טרם נולד האיש שעצר את הזמן.

תריסר שנים באן.בי.איי רשומות ברקורד של נוביצקי, כולן עם המאבריקס. בזמן שחלף הוא צבר ים תארים וביסס את עצמו כסופרסטאר ענק. אלא שהוא לא נעשה צעיר יותר, והוא חייב ללכת הביתה עם אליפות אחת לפחות. אז מה פתאום הוא חותם בדאלאס לארבע שנים נוספות?

"הייתי צריך לנחש שצ'רלי אורב בשיחים"

אזהרה על פסיביות

לפני הכל, וידוי אישי: אליפות אירופה בכדורסל 2001 מצאה אותי יושב באבדי איפקצ'י באיסטנבול ובולע בתאווה כל משחק, כולל אוקראינה נגד אסטוניה ובוסניה נגד לא יודע מי. בתוך היופי הזה בלטו שתי נבחרות: הראשונה היתה טורקיה, עם הקהל הביתי המטורף, הלב הגדול וההחלטה המוצהרת ללכת עד הסוף גם אם יתהפך העולם. השנייה: גרמניה עם דירק נוביצקי, שחקן שמאחוריו היו כבר שלוש שנות שידורי אן.בי.איי, אבל מעולם לא ראיתי אותו בגודל טבעי.

מה אני אגיד לכם, לסת שמוטה היתה ההבעה הקבועה שלי ביציע העיתונאים בכל פעם שגרמניה עלתה לשחק באליפות ההיא. נוביצקי שיחק בכל תפקיד, קלע מכל עמדה ומכל זווית, התגבר על כל שומר בנפילה, בכריעה, בזינוק לאחור, בשכיבה, וניצח שוב ושוב בדרך לממוצע פנטסטי: 28.7 נקודות למשחק, שזיכו אותו בתואר מלך הסלים של הטורניר. האמת, זה הפתיע. כשאתה רואה שחקן בגובה שלו - ועם גוף קצת כבד, ותספורת שמשון הגיבור רגע לפני שפגש את המספריים - אתה מניח שיהיה מעט מגושם, צפוי, ובעיקר ניתן לעצירה. אבל איפה.

כל משחק של גרמניה, נבחרת בינונית לגמרי אם מוציאים ממנה את נוביצקי, הביא תמיהות מחודשות: איך תסתדר הנבחרת אם הוא ייפצע או יצא בחמש עבירות? איזה טריק חדש הוא יביא שלא ראיתי עד עכשיו? האם גם הפעם הוא ישחק לבד, והאם גם הפעם יקבלו את זה שאר השחקנים בשקט? עד לאן יכולה להגיע נבחרת של שחקן ורבע באליפות אירופה? ותשמעו, שחקן ורבע הספיקו לא מעט. אפילו שזה החזיק רק עד שהגרמנים פגשו את הטורקים.

לימים לקח נוביצקי את היכולת מהאליפות הווירטואוזית ההיא והעתיק אותה לרמת האן.בי.איי: איום בקליעה מכל טווח, קרוב ורחוק. נוכחות מרשימה בריבאונד הגנה. יכולת קטלנית מקו העונשין. סיומת מצוינת בשתי ידיים. מאמץ גם בהגנה. המון ביטחון עצמי. ומעבר לכל, ענק. צריך לראות מקרוב כדי להבין מה זה מוטת ידיים בלתי נגמרת, ועד כמה אינסופי יכול להיות צעד אחד בדרך לסל.

במובנים רבים הוא כבש כל פסגה אפשרית, וצריך להזכיר שבדרך הוא דילג על השלבים המוכרים: לאן.בי.איי הוא הגיע כבר בגיל 20, אחרי שלא שיחק באף קבוצה אירופית ידועה. הוא נעדר מהיורוליג, לא עבר אפילו באיזה גביע קוראץ'. בוורצבורג, העיר הקטנה שבה נולד ועשה צעדים וחצי ראשונים, היתה קבוצה מליגה שנייה. כזאת שאין סיכוי להותיר בה חותמת רצינית, כי אין מי שיראה

 אותה. ודווקא שם גילה אותו הולגר גשווינדנר - כדורסלן עבר גרמני שהפך למאמן אישי, חבר קרוב, יועץ לחיים ואבא שני עד היום. משם התפתח נוביצקי לשחקן הפנטסטי שהוא כיום, והתברג למעמד של כוכב גדול וגבוה בטופ העולמי.

כבר שנים הוא שומר אמונים לדאלאס, ובחודש שעבר הפגין בדיוק את אותה הצהרת כוונות. רק מה, הפעם הוא עשה את זה עם טוויסט קטן: במסגרת החוזה החדש שלו הוא ויתר על 16 מיליון דולר. אין מה לדאוג, כן? עדיין נותרו לו במסגרת הדיל 80 מיליון לארבע העונות הבאות, רק שבהתאם לאחד מהסכמי המנגנון ותקנון הכספים שהאן.בי.איי חיה לפיהם, הוא זרק בחזרה להנהלת הקבוצה סכום גדול שהיה יכול להיות שלו. בכסף הזה, הוא ביקש, תביאו מישהו שיעזור לי לקחת תואר.

את החוזה החדש הוא סגר בארבע עיניים עם הבעלים של דאלאס, מארק קיובאן, שידוע כמעריץ מושבע שלו. מאוד לא שכיח העניין הזה שבו שחקן יושב עם ראש מועדון וסוגר דברים, ואולי זאת רק מחשבה פרועה שלי, אבל ייתכן שמערכת היחסים החברית בין קיובאן לנוביצקי תוקעת את האחרון בדאלאס שנים אחרי רגעי השיא שלו שם ברמה הקבוצתית: דאלאס, כזכור או שלא, הגיעה לגמר האן.בי.איי ב־2006, וכבר הובילה 0:2 על מיאמי היט לפני שהפסידה 4:2. מאז, קצת קשה להאמין, היא ניצחה בסדרת פלייאוף אחת בלבד.

נוביצקי היה יכול להתחבר בקיץ האחרון לכל קבוצה בעלת יומרות לזכייה בתואר, בדיוק כפי שלברון ג'יימס וכריס בוש הצטרפו לדוויין ווייד במיאמי. במקום זה הוא סגר בישיבת סחבקים עם הבעלים לעונות מספר 13, 14, 15 ו־16 בכלוב הזהב. לתקשורת הוא מילמל באנגלית הכמעט נטולת מבטא שלו שאם גם אחרי ארבע השנים הבאות הוא לא יזכה באליפות, כנראה שלא תהיה לו ברירה אלא לחפש את המזל במקום אחר. יפה שהוא סומך על הגוף שלו, אבל מי יודע מה יהיה אפשר להפיק ממנו בגיל 36.

גרוש לליגה

יומיים לפני שנוביצקי חתם בדאלאס, בקצה השני של ארצות הברית עשה כמוהו פול פירס, הסמל של בוסטון סלטיקס הנוכחית. הוא לא ישב עם הבעלים וגם לא ויתר על כל כך הרבה מיליונים לטובת הקבוצה, אבל כן ניצל אופציה בחוזה כדי להפוך לרגע לשחקן חופשי, וכמו נוביצקי אפילו לא ממש בדק את השוק אלא מיהר לחתום מחדש על חוזה משופר. רק שמעבר למשותף ביניהם, מעצם היותם מנהיגי הקבוצות שלהם, יש הבדל גדול ובסיסי בין פירס לנוביצקי: הראשון זכה באליפות, ולשני יש בעיה כרונית בקטע הזה.

עכשיו, אחרי שנוביצקי זרק את הכדור בחזרה לחצי המגרש של קיובאן והאנשים שלו לארבע השנים הבאות, הנהלת דאלאס היא זאת שצריכה לחיות עם השאלה המתבקשת: האם באמת עושים שם כל מה שאפשר כדי לבנות סביב נוביצקי קבוצה שתהיה מועמדת רצינית לאליפות? בואו נבדוק.

דאלאס נטשה זה מכבר את רעיון הבנייה לעתיד, והתייצבה סביב סגל מבוגר שתכליתו לנצח כאן ועכשיו; עם ג'ייסון קיד בן ה־37, ג'ייסון טרי בן ה־33, שון מאריון ודירק נוביצקי בני ה־32, ברנדן הייווד בן ה־31, קארון באטלר שסגר 30 ודשון סטיבנסון שמתקרב אליו, אי אפשר להסתכל על זה אחרת. מצד שני, תפקידו של המועדון לנצל כל התפתחות כדי לעזור לצוות הוותיק הזה בזמן שנותר להם יחד.

איך למשל? נגיד לתפוס בזמן את השחקנים שיעניקו קשיחות הגנתית לקבוצה, תחום שהיא סובלת ממנו שנים רבות ונוביצקי הוא אחד המאפיינים שלה; למשל להגדיל את מספר השחקנים הרלוונטיים ברוטציה, כדי לפנות יותר זמן מנוחה למבוגרים שבחמישייה; להחתים שחקנים שזכו בעבר בתואר או לפחות

 התמודדו בסדרת גמר, כאלה שהיו שם ויוכלו להוסיף ביטחון לצוות בזמן אמת; ואחרון ולא פחות חשוב, להוסיף שחקנים שהוכיחו בעבר את יכולתם לקלוע שלשות חשובות בזמן פלייאוף. יותר מדי פעמים בחלק האחרון של העונה ויתר נוביצקי על זריקות כתוצאה מלחץ הגנתי של היריבה, לטובת שחקנים שלא יכולים לקלוע.

בעניין האחרון, משהו במאבריקס תמיד היה חסר. גם בימים שסטיב נאש ומייקל פינלי שיחקו יחד עם נוביצקי והרכיבו את השלישייה המובילה ההיא, פינלי אף פעם לא קלע את השלשות הגדולות באמת. נאש מצידו התחיל לקלוע שלשות גדולות רק כשהכבוד שלו נפגע והוא עבר לפיניקס, ונוביצקי לא לקח הובלה אמיתית כל עוד נאש היה באזור.

מבחינה התקפית, דאלאס הפכה בשנים האחרונות לקבוצה של איש אחד בעיקר, שמנסה להכריע משחקים גדולים לבד. פה ושם עוד עזר לאיש הזה ג'ייסון טרי, שגילה סממנים חיוביים של שחקן קלאץ', אבל גם זה כנראה כבר מאחוריו ומאחורינו.

כדי להגיע רחוק תצטרך דאלאס לא רק להעמיד לצד נוביצקי שחקנים שיוכלו לקלוע זריקות חשובות בחמש הדקות האחרונות של משחק פלייאוף, אלא גם לעצור בזמן הזה יריבות בצד ההגנתי - ו"רך" הוא התואר שמלווה כבר הרבה שנים את הלך הרוח ההגנתי של הקבוצה. בטח בזמן שדון נלסון אימן אותה, וגם בעשור שחלף מאז שקיובאן רכש אותה. איכשהו נוצר רושם שהקבוצה בראשותו של קיובאן מתגמלת רכות בחוזים יפים, אחרת קשה להבין איך מאמן ליגה יסודי וטוב כמו ריק קרלייל ממשיך בתפקיד אחרי שכשל בפלייאוף האחרון. ההפסד בסדרה מול סן אנטוניו קרה בין השאר בגלל שהמאמן הדביק לספסל שחקני הגנה טובים כמו הייווד, באטלר ורודי בובוואה, וכאילו הצהיר בזה שוויתר על כל אלמנט של קשיחות.

מה עוד עשוי לקלקל לנוביצקי את התוכניות? עמדת הסנטר החלשה יחסית של הקבוצה, למרות הרצון שהראה אריק דמפייר ונתוני החסימות הטובים שלו, ועמדות הגארדים העוד יותר חלשות. התחום ההגנתי שופר בעקבות טרייד עם וושינגטון שהביא לקבוצה את באטלר, הייווד וסטיבנסון, אבל נדרשים צעדים נוספים. נניח לעשות כל מאמץ כבר בזמן הקרוב שרק שחקנים בעלי יכולות הגנתיות טובות יאיישו את הקו האחורי. בקו הקדמי דווקא עשתה דאלאס מהלך נכון על הנייר, וחיבור בין צ'נדלר להייווד נראה כמו שימוש בשני אולסטארים לעומת שחקנים אחרים ששיחקו בעמדה הזאת בעבר הלא רחוק (דסאגאנה ג'ופ, שון בראדלי, רייף לה פראנץ, ריאן הולינס ואפילו, במידה מעט פחותה, אריק דמפייר).

בין שחקני החוץ לפנים יש למאבריקס את נוביצקי, שזה בדיוק המקום לזרוק מילה על ההגנה שלו: נכון שיש לו מוניטין גרוע כשומר, אבל אם להיות לגמרי לא פוליטיקלי קורקט, זה בעיקר בגלל שהוא לבן. מי שמביט בו מקרוב ועוקב בהתמדה רואה שהוא מזיז את הרגליים, שם גוף לגוף, לא בורח מהתנגשויות ומנסה לחסום זריקות. כל זה קורה בעמדה 4, וביחס אליה ההגנה שלו היא בהחלט ממוצעת ולא פחות מזה. מה שכן, אם יזיזו אותו שלב אחד למטה לעמדת הסמול פורוורד, ייחשפו חולשות. קרוב לוודאי שהוא לא יוכל לשמור על אף אחד, וייכנע פעם אחר פעם למהירים ונמוכים ממנו.

ואם מישהו בדאלאס עוד מקשיב, אז בסגל הנוכחי לא יזיקו גם שוטינג גארד ברמה גבוהה, סקורר מהספסל, ואולי טרייד משמעותי בסביבות פגרת האולסטאר בפברואר. מישהו מקשיב?

לילה טוף ובהצלחה

אני רוצה לחזור רגע לאותה אליפות בטורקיה ב־2001. במעמד ההוא לקח נוביצקי את גרמניה עד לחצי הגמר, ופגש שם את הנבחרת המארחת. נסו לדמיין מה הלך ביציעים, תכפילו את הרעש והעוצמה, ואז תוסיפו עוד קצת ווליום. בכל מקרה, לטורקים היו בנבחרת ההיא ארבעה שחקנים שהתעתדו לגעת באן.בי.איי, מי יותר ומי פחות. לגרמניה היה שחקן אן.בי.איי אחד, והטורקים לא פיספסו אותו. המשחק התגלגל להארכה שבסיומה הפסידו הגרמנים בנקודה מול 13 אלף טורקים ביציעים, לא מעט בגלל שנוביצקי לא שרד ויצא לקראת הסיום בחמש עבירות. התחושה היתה שהפנומן הזה צריך כל כך מעט לצידו, ממש רק עוד קצת, כדי להגיע הכי רחוק שאפשר. במבט לאחור על כל הזמן שעבר מאז, התחושה היא שבדאלאס הוא לא קיבל את המעט הזה. במיוחד בצד ההגנתי.

אז איך לעזאזל מבטיחים שסקורר פורץ דרך כמוהו - גם לבן, גם אירופי, גם נשמה של גארד בגוף של סנטר, וגם אאוטסיידר מוחלט שהשתלט על מועדון אן.בי.איי - לא יגמור כמו צ'ארלס בארקלי או קארל מאלון, ויפסע אל השקיעה בלי אליפות בתיק האישי? כאוהד נרצע, לא מתאים לי סוף כזה לסיפור. דירק נוביצקי הוכיח איפה הלב שלו בחוזה שחידש, ועכשיו דאלאס צריכה להתחייב כלפיו וללכת בשבילו את האקסטרה מייל. הבחור הזה, רבותי, צריך לסיים את הקריירה כמו שמגיע לו.