חבקוק: ספינת הקרח שלא זכתה לשוט
מלחמת העולם השנייה עתירה באירועים, תעוזה ותחבולות; הרעיון להשתמש בקרח כאמצעי מלחמה היה אחד מהרעיונות המרתקים והמוזרים שהועלו במהלכה
יש לזכור שבאותה תקופה טווח הטיסה של מטוסי קרב עדיין היה מוגבל מאוד והדרך היחידה להגן הגנה מלאה על שיירות אספקה הייתה להצמיד להן נושאות מטוסים. ואולם מספר נושאות המטוסים היה מועט: לאמריקנים היו פחות מעשר נושאות מטוסים בתחילת המלחמה.
בניית נושאות מטוסים דרשה כמות גדולה של פלדה − חומר גלם שהיה במחסור תמידי, וכן כוח אדם רב שהיה עסוק בייצור אמצעי לחימה רבים אחרים. הפגיעה הקשה בשיירות האספקה והתכנון המתקדם של כוחות הברית לפלוש לאירופה חידדו את ההבנה אצל מקבלי ההחלטות שיש צורך ב"משטחים צפים" נוספים שיאפשרו לכוחות תקיפה (מוטסים ורגליים) להיות מנוידים בדרך הים.
הלורד לואי מאונטבטן (Mountbatten) עמד באותה תקופה בראש אגף המבצעים המשולבים הבריטי וחלק מעבודת מחלקתו היה לפתח טכנולוגיות חדשות לתקיפה. לורד מאונטבטן עודד את אנשי מחלקתו להעלות רעיונות רבים, מוזרים ככל שיהיו.
הוא ידע שרוב ההצעות לא יעברו את שלב הדיונים; אך אותם רעיונות מועטים שיעברו יוכלו לחולל שינוי דרסטי בתוצאות המלחמה. אחד מאותם רעיונות מוזרים שכמעט יצא אל הפועל היתה ההצעה של ג'פרי פייק (Geoffrey Pyke), עיתונאי וממציא יהודי, והוא הבסיס לסיפורנו.
לידתו של רעיון
תחילתו של הסיפור זכתה לכמה גרסאות; התיאור המובא כאן נלקח מהביוגרפיה הרשמית שנכתבה על פייק. באחד הערבים הקרים של דצמבר 1942 בא הלורד מאונטבטן לביתו של וינסטון צ'רצ'יל, כשהוא אוחז בידו חבילה קטנה.
אחד מאנשי הצוות התנצל באוזני מאונטבטן על כך שצ'רצ'יל עושה אמבטיה חמה ולפיכך לא יוכל להיפגש איתו. "זה בדיוק המקום המושלם לפגישה שתכננתי", השיב הלורד וצעד היישר לחדר האמבטיה.
אין ספק שלא היה זה צעד חכם להפריע לראש הממשלה הבריטי באמצע האמבט החם שלו, אך מאונטבטן התעלם מגינוני הטקס והכריז: "אני רוצה שתבחן חומר חדש שהוצג בפני". בעודו מדבר פתח את החבילה וטבל את תוכנה במֵי האמבט.
כמעט מיד עלה החפץ וצף, וזאת מכיוון שהיה זה בלוק קרח. צ'רצ'יל, בניגוד למנהגו קצר הרוח, הביט בגוש הקרח במשך דקות ארוכות, שלמרות המים החמים לא נמס!
1942: ווינסטון צ'רצ'יל סוקר את חייליו (צילום: Getty Images)
האם הפגישה אכן התרחשה כך? לא ברור. אך ידוע שהפגישה עצמה בהחלט התקיימה. זאת מכיוון שבאותו חודש יצא מסמך סודי חתום על-ידי צ'רצ'יל, והמורה לבחון במלוא הרצינות את רעיון החומר החדש כאמצעי לייצור משטח צף ונייד לנחיתת מטוסים.
מהו פייקריט?
גוש הקרח שהניח הלורד מאונטבטן באמבטיה של צ'רצ'יל לא היה קרח רגיל אלא חומר המכונה פייקריט (pycrete) – הֶלחם של שמו של הממציא (Pyke) עם המילה בטון באנגלית (concrete).
החומר הוא למעשה תערובת של מים ונסורת העוברים תהליך הקפאה יחדיו, תוך כדי יצירת חומר מרוכב. אחוז הנסורת בפייקריט המקורי שונה במקורות שונים, ומשקלו מסך התערובת נע בין 14%-4. הנסורת מוסיפה לקרח הרגיל חוזק, קשיות וגמישות והחומר המרוכב (פייקריט) עמיד יותר לנזקים ונמס לאט יותר מקרח רגיל.
את החומר במקורו, תערובת של מים ועיסת נייר, המציא מרק הרמן וולטר הונשטיין מהפוליטכניקום בניו-יורק, אך פייק שינה אותו ושיפר אותו רבות (למשל החליף את הנייר בנסורת) ולכן הוא נחשב אביו ומולידו.
עוד ב"גליליאו": רובוט-נהג מבצע פעלולים מסוכנים
אפשר למצוא באינטרנט הדגמות רבות של ירי לעבר גוש קרח וגוש פייקריט זהים בגודל כאשר התוצאות מראות כמעט תמיד עדיפות גדולה לפייקריט – החומר לא מתנפץ או מתרסק אלא נפגע חלקית בלבד.
אין ספק שיחסית לחומרים אחרים המוכרים כיום, תכונות הפייקריט אינן מדהימות, אך יש להביא בחשבון שתי עובדות: א. מדובר בתקופה של לפני 70 שנה לערך, ומדע החומרים היה אז פחות מתקדם מהיום. ב. היתרון הגדול של הפייקריט הוא שקל מאוד לייצר אותו וחומר הגלם העיקרי שלו, מים, מצוי בשפע ובחינם.
פרויקט חבקוק
הרעיון שהעלה פייק היה מדהים: לבנות ספינה עשויה מפייקריט, מעין נושאת מטוסים, שתהיה משטח צף, נייד ובלתי אפשרי להטבעה, ושעליו יוכלו לנחות ולהמריא מטוסים. פייקריט בבסיסו הוא קרח ולכן יצוף תמיד על המים ולעולם לא ישקע.
על המשטח יהיו כמה מתקני קירור גדולים שישאבו מים מהים ושימשיכו לייצר פייקריט כל הזמן כדי להחליף את החלקים שנמסו או שנפגעו. ואם האויב יחליט לירות ולהפציץ את משטח הפייקריט נכונה לו הפתעה: החומר מסוגל לספוג פגיעות של כדורים ופגזים מבלי להתפרק או לטבוע.
השכבה החיצונית מעט פחות קפואה ואלסטית יחסית, ולכן עוצמת הפגיעה מתפזרת על שטח גדול יחסית וחדירות הקליע ועוצמתו נמוכה.
הפייקריט שתוכנן להרכיב את חבקוק אמור היה להיות קפוא בזכות מתקני קירור ענקיים וצנרת שתזרים אוויר דחוס בטמפרטורה של מינוס 30 מעלות צלסיוס: כך היתה יכולה לשאת 40 תותחי קרב וכ-200 מטוסי ספיטפייר
כך נולד במוחו של ג'פרי פייק פרויקט חבקוק (Habbakuk). שם הפרויקט לקוח מספר חבקוק (פרק א, פסוק ה): "רְאוּ בַגּוֹיִם וְהַבִּיטוּ וְהִתַּמְּהוּ תְּמָהוּ כִּי פֹעַל פֹּעֵל בִּימֵיכֶם לֹא תַאֲמִינוּ כִּי יְסֻפָּר", ומתייחס לתדהמה שתאחז באויב לנוכח ספינה ענקית שאי אפשר להטביעה.
נושאת המטוסים חבקוק הייתה אמורה להיות מפלצתית בגודלה, לבטח בהשוואה לשאר הספינות של אותה תקופה. הלבנים שמהן היו אמורים לבנות את הספינה (כ-300,000 לבני פייקריט) תוכננו להיות קוביות של 12 מטרים כל אחת, פירושו של דבר שזה היה עובי הקיר המינימלי.
אורכה של הספינה המתוכננת היה מעל 600 מטר, רוחבה כ-100 מטר ועומק השוקע שלה כ-60 מטר (השוקע – באנגלית draft או draught – הוא המרחק האנכי בין פני המים לתחתית כלי השיט, השדרית). משקלה המלא היה אמור להיות מעל 2 מיליון טון.
רק לשם השוואה, הספינה הכי גדולה בשרות הוד מלכותה באותה תקופה היתה "המלכה מרי" (H.M.S. Queen Mary), ספינה ששקלה 86,000 טון (פחות מ-5% ממשקל החבקוק). אפילו היום נושאות המטוסים הגדולות ביותר (מטיפוס נימיץ') שוקלות "רק" כ-100,000 טון.
על פי התכנון, מהירות הספינה הייתה אמורה להגיע לכעשרה קשרים (18 קמ"ש) והיא תוכננה להיות מונעת על-ידי 26 מנועים חשמליים שהיו מותקנים באזור נפרד ומבודד (כדי שהחום שייצרו לא יתיך את הקרח).
16 מתקני קירור ענקיים בלב הספינה וצנרת מורכבת שתזרים אוויר דחוס בטמפרטורה של מינוס 30 מעלות צלסיוס היו אמורים לשמור על הפייקריט קפוא ולחדש את החומר שהותך או נפגע בקרב.
על פי התכנון החבקוק היתה יכולה לשאת 40 תותחי 4.5 אינץ' דו-קניים וכמעט 200 מטוסי קרב מסוג ספיטפייר. לפי האומדן התקנתה היתה דורשת עבודה של 8,000 איש במשך שמונה חודשים ובעלות של 70 מיליון דולר, סכום אסטרונומי באותה תקופה.
החבקוק הייתה יכולה לשאת 200 מטוסי ספיטפייר (צילום: Getty Images)
פרויקט חבקוק יוצא לדרך
לורד מאונטבטן לא התמהמה והורה לפייק ולמספר קטן של אנשים נוספים להתחיל בייצור פייקריט כדי לבחון את החומר, לשפר אותו ולייעל את שיטות הייצור. הסדנה מוקמה בשוק סמיתפילד בלונדון, בתוך מקפיא בשר ענק, והוסתרה מאחורי ערימות תלויות של נתחי בשר קפוא.
לאחר שיוצר מספיק פייקריט ושופרה איכותו, החליט לורד מאונטבטן לחשוף את הסוד לפני הפיקוד העליון של כוחות בנות הברית בפגישה שנערכה באוגוסט 1943 בקוויבק, קנדה. חדר הישיבות היה עמוס בקצינים רמי דרג מכל הצבאות והחילות וחדר ההמתנה בחוץ רחש אנשי סגל.
לפתע נשמעו שתי יריות אקדח מהחדר. "אלוהים אדירים", צעק אחד מאנשי הסגל, "האמריקנים יורים בבריטים!" שומרים שהתפרצו לחדר הישיבות מצאו את לורד מאונטבטן אוחז באקדח בעוד שאר הקצינים עומדים וצוחקים.
התברר שהלורד הציב גוש קרח וגוש פייקריט וירה בהם. בעוד הראשון התרסק מפגיעת הקליע, הפייקריט עמד בעוצמת הפגיעה אך הסיט את הקליע, וזה קרע את מכנסיו של אדמירל הצי האמריקני. ההדגמה בהחלט הוכיחה את עצמה.
עוד ב"גליליאו": ניסויי חשיבה במדע
השלב הבא היה לבנות אבטיפוס מוקטן (1:50). דגם ניסיוני באורך 20 מטר וברוחב כ-10 מטר, ששקל מעל 1000 טון, נבנה על-ידי קומץ אנשים בתוך חודשיים ונוסה בהצלחה באגם פטרישייה בקנדה.
היתרון בקנדה היה ריחוקה מגרמניה והקור העז השורר בה, שהקל על שמירת הספינה קפואה. הספינה הוסוותה בגג פח ונראתה מהאוויר כמו בית סירות. הניסיונות הראו שהספינה תהיה אטית יחסית וקשה לניהוג, אך הדבר לא הדאיג את פייק.
הפתעה, אמר פייק, מושגת לא רק בהתגנבות אלא גם בגודל עצום ובכושר עמידות בקרב. הספינה המקורית הייתה אף היא אמורה להיבנות בקנדה. לשם כך אותר אזור בניופאונדלנד שבמזרח קנדה, שבו הטמפרטורה הממוצעת היא מינוס 5 מעלות צלסיוס במשך כ-100 ימים בשנה לפחות.
סוף הסיפור
סופו של הסיפור הוא שהחבקוק לא נבנתה מעולם. הסיבה הישירה הייתה כנראה שבניית האבטיפוס המחישה לבריטים ולאמריקנים את גודל הפרויקט שהתחייבו לו; לפתע, הקרח כבר לא ממש התקבל בעלות אפס.
בהרצאה שנתן עוזרו של פייק לאחר המלחמה הוא סיפר שבעיית הניהוג של הספינה האדירה מעולם לא נפתרה. נוסף על כך, בדיקות שהם ערכו הראו שכדי שהספינה לא תקרוס תחת כובד משקלה, על הפייקריט היה להישמר במצב מוצק וקשה.
כדי להגיע לחומר יציב היתה צריכה הטמפרטורה להיות נמוכה יותר, ליתר דיוק מינוס 15 מעלות צלסיוס. שמירה על טמפרטורה כזאת במי ים שהטמפרטורה שלהם 15 מעלות הייתה עוד בעיה קשה.
סיבות אחרות היו שמטוסי הקרב השתפרו בקצב מהיר והשיגו טווחי טיסה משופרים ולכן נזקקו למשטחי נחיתה משופרים, ומכאן שהצורך במשטחי נחיתה רבים באוקיינוס הצטמצם.
נוסף על כך החלה ארצות הברית לנצח בקרבות באוקיינוס השקט ולכבוש איים שהיו בסיסי תדלוק ונחיתה למטוסים. הצורך בנושאת מטוסים ענקית, מסובכת ויקרה להחריד פחת. ואולי היתה הסיבה האמיתית נעוצה בעובדה שהאמריקנים כבר ידעו שיש להם נשק מנצח בהישג יד – פצצת גרעין.
האבטיפוס באגם פטרישייה ננטש בינואר 1944 עד שהתמוסס לחלוטין ונעלם בלי להותיר זכר, למעט המנוע וצנרת הקירור ששקעו למצולות ואפשר לאתרם בצלילות ספורט.
ד"ר מאיר ברק הוא רופא וטרינר (האוניברסיטה העברית) ובעל תואר ד"ר בביולוגיה מבנית ממכון ויצמן. עוסק כיום במחקר בתחום ביומכניקת העצם בשיתוף פעולה בין מכון מקס פלאנק שבגרמניה ואוניברסיטת הרווארד שבארה"ב.
הכתבה המלאה התפרסמה במגזין "גליליאו" מבית מוטו תקשורת. לכתבות נוספות של גליליאו באתר ifeel .
לפנייה לכתב/ת 
