שתף קטע נבחר

 

רק אל תבקשו כדור. המורים לספורט פותחים שנה

הם מקנאים בעמיתים מאירופה שנחשבים ל"חצי אלוהים" בעיני התלמידים, מספרים על דור שמן, חלש ועצל ששואף לעשות הכל בלחיצת כפתור, ולא מבינים איך אתם רוצים לעלות למונדיאל עם רבע שעת כושר בשבוע. 4 מורים לספורט פותחים שנה עם תקווה לקצת יותר כבוד, ומשאלת לב אחת

לחינוך הגופני אין את היוקרה של מקצועות כמו מתמטיקה ואנגלית. עבור רבים מהתלמידים הוא נחשב למקצוע מיותר, שמוטב היה לוותר עליו. אף אחד לא רוצה היום לעבוד קשה, שלא נדבר על להזיע בבית הספר. ריצות מרתון וקפיצה לרוחק? התלמידים בכלל רוצים כדורגל.

 

חוזרים ללימודים - סדרת כתבות ב-ynet:

  

שעתיים שבועיות ברוטו - זו המסגרת החינוכית לשיעורי החינוך הגופני בבית הספר. "מתוכם צריך להוריד חצי שעה להקראת שמות ועוד רבע שעה לעבירות משמעת", מסבירים מורים לחינוך גופני. "אחר כך, אל תבואו בטענות על כך שהדור הנוכחי לא מייצר ספורטאים. אתם רוצים לעלות למונדיאל, אבל לא מוכנים ללמוד".

 

לקראת תחילת שנת הלימודים מפנה ynet את הזרקור למקצוע שסובל מיחסי ציבור רעים וחוסר הערכה, שלמרבה הצער, רבים היום כבר לא באמת לוקחים אותו ברצינות. כנגד ארבעה מורים לחינוך גופני דיברה תוכנית הלימודים של מערכת החינוך. ארבעה מורים, מכורים לספורט, שאוהבים אהבת נפש את המקצוע ולא מוכנים להרים ידיים. בשבילנו, החברה הישראלית. לא בשבילם. 


(צילום: חגי אהרון)

 

פרופיל: יונתן, בן 65, נשוי פעם שנייה. אב לחמישה ילדים וסבא לשישה נכדים. מורה לחינוך גופני כבר 40 שנה. "החינוך הגופני זו אהבת חיי. הייתי ספורטאי בילדותי, מקום חמישי בארץ בסייף, שחקן כדורגל בהפועל עמק הירדן, רץ מרתון וטריאתלון. כשהתגייסתי רציתי ללמד חיילים אבל לא היו לי פרוטקציות אז הפכתי ללוחם בנח"ל. את הלימודים סיימתי ב-1970 ומאז אני מורה בבית הספר. רק בודדים מהמחזור שלי נשארו במקצוע הזה, אבל לי אין כוונה להפסיק בקרוב ללמד. גם אחרי 40 שנה אני לא עייף, עובד קשה ואוהב לעבוד עם ילדים. אני מצליח להגיע אליהם בזכות ההומור והסבלנות שלי".

  

חינוך גופני: "האידיאל, משאת חיי. זהו המקום להקנות ערכים ולהעניק לאחר. לחנך להישגיות ולערכים חברתיים. זהו מקצוע נפלא אבל לא קל, משום שמרבית הלימודים הם בחוץ, בשמש הקופחת או בגשם ובקור אבל אני לא מפונק".

 

הדור של היום: "לפני 40 שנה הנוער היה מוכן לעבוד קשה, ועבודה קשה היא ערך בחיים. אם אתה מוכן לעבוד קשה ובאים לך חיים קלים, אין בעיה. אבל אם אתה לא רוצה לעבוד קשה והגורל זימן לך חיים קשים, אכלת אותה. במהלך השנים נכנסו הטלוויזיה, המחשבים והטלפונים הסלולריים לחיינו, והנוער נעשה טכנוקרט - עובד מהראש ומהכורסא. הילדים של היום הרבה פחות גופניים, יותר שמנים ויותר חלשים, נעדרי מוטיבציה ומודעות לחינוך גופני ותזונה. יש גם יותר עצלנות - ילדים שמתלוננים שכואב להם פה וכואב להם שם, ואתה אומר לעצמך: "יא אללה, אז קצת כואב. אז מה?". אבל אני נלחם עם תחושת האכזבה שלי ולא נכנס לדיכאון, כי אני אוהב את הנוער הזה ומאמין בו. עובדה שכשהם מתגייסים לצבא, הם הופכים ברובם לאנשים מצוינים ברמה הגופנית והערכית".

 

מערכת החינוך: "כשמצמצמים משרה, מחברים כיתות ומקבלים כיתה עם 37 תלמידים, החינוך יורד לטמיון. זה לא חינוך אם אין לך אפשרות לתת תשומת לב אישית לכל ילד. לפעמים אני מרגיש שאני מתרכז בהעברת חומר אבל מפספס בדרך כל-כך הרבה ילדים. יש כל-כך הרבה חריגים שצריכים את תשומת הלב שלי, ואני לא יכול לתת להם אותה. משרד החינוך הוסיף לתוכנית הלימודים משחקי פנאי ותחרות על חשבון תחומים קשים באתלטיקה. עבור התלמיד אולי יש בזה הנאה גדולה, אבל אין סיפוק כמו הסיפוק של ילד ששובר שיא בריצת 2,000 מטר ומתגבר על מכשול קשה".

 

"המורה, תן כדור": "שומע את הביטוי הזה בלי סוף, אבל אין אצלי דבר כזה. הכי קל לשבת בצד ולתת כדור, אבל זה בושה וחרפה למקצוע כי זו עצלנות. לפעמים מורים מותחים עליי ביקורת שאני מריץ את הילדים יותר מדי, ואז הם סובלים בשיעור הבא או מאחרים לשיעור כי יצאו להתרענן. היום אני נותן קצת יותר כדור מבעבר, אבל מלמד אותם חוקים וגבולות כשופט".

 

שנת הלימודים הבאה: "מאחל לעצמי שיהיו לי את האנרגיות וההומור שהיו לי כל חיי".


(צילום: חגי אהרון)

 

פרופיל: ג'רג'ורה, בן 33, נשוי טרי. מורה לחינוך גופני 12 שנים ומחנך כיתה י"ב. מתנדב כחובש ונהג אמבולנס ובזמנו החופשי גם מדריך טיולים. מייסד ומאמן קבוצת הכדורעף-נשים מכבי בנות נצרת. "מילדות אהבתי ספורט. למדתי לתואר שני את המקצוע וידעתי תמיד שבזה אעסוק. בשנה שעברה  29 מתוך 31 התלמידים בכיתה היו בנות, ואפילו אשתי כבר מקנאה. הכדורעף הוא חיי - את השחקניות בקבוצה שהקמתי גיליתי בבית הספר, הצעתי להן להצטרף ומהר מאוד הן הפכו לשחקניות ברמה גבוהה. אני חושב שבנות טובות יותר מבנים, הן מתמידות יותר, אמינות יותר, משקיעות יותר ומחזירות לך על המגרש".

 

חינוך גופני: "חינוך לבריאות ותרבות, הספורט הוא שפה בינלאומית. מי שבאמת מאמין בחינוך גופני יכול להשפיע על הדורות הבאים גם בדו-קיום. כמורה לחינוך גופני הצלחתי להשפיע לטובה ולעצב את האישיות של התלמידים שלי. כל מה שאתה צריך זה לזהות את הפוטנציאל בילד או בילדה ולדרבן אותם, והם מפליגים למחוזות טובים וזוכים להישגים".

 

הדור של היום: "דור עצלן, שאני מכנה אותו 'דור הכפתור'. הנוער של היום רוצה לעשות את הכול בלחיצת כפתור - לא אוהב להתאמץ, לא להזיע, לא יודע מהי עבודה קשה. האירופים מקדשים את החינוך הגופני והמורה נחשב עבור התלמידים לחצי אלוהים, אבל בישראל כולם מזלזלים. כשהם לומדים להכיר את המורה הם מופתעים שמורה לחינוך גופני יכול להיות בעל השכלה גבוהה שמבין עניין".

 

מערכת החינוך: "סובלת ממחסור בכוח אדם הולם ונאות, לא מתגמלת את המורים כמו שצריך ולא יודעת להביא את המצוינים למערכת החינוך. בחוזר מנכ"ל רשום שחובה על כל בתי הספר ללמד שני שיעורים של חינוך גופני בשבוע, אבל אני מכיר בתי ספר שמלמדים שיעור אחד בלבד, או מורים חסרי הכשרה שמלמדים תלמידים. מקומם אותי שיש הרבה מורים לחינוך גופני שבאים עם ג'ינס או חליפה, כאילו באו לחאפלה או מסיבה. איך ייתכן שבמדינת ישראל, שמשקיעה כל-כך הרבה בחינוך, מורה יעשן נרגילה כל הזמן? איזה מודל חינוכי זה? מי שלא יכול להוות מודל לחיקוי שלא יילמד.

 

"האירופים, שאנחנו כל הזמן רוצים להשתוות אליהם, מקציבים לא פחות מ-150 דקות חינוך גופני בשבוע, לא על חשבון יתר המקצועות אלא בנוסף. בצרפת התלמידים לומדים 210 דקות, בפולין 190, בספרד 190, אצלנו בקושי 120, וגם זה ברוטו. אחר-כך אנחנו מתפלאים למה אין לנו הישגים, למה הנבחרת לא עולה למונדיאל. הספורט המקצועני מתחיל בחינוך הגופני בבית הספר".

 

"המורה, תן כדור": "ביטוי ששמעתי אינספור פעמים ונמאס לי ממנו. ילדים צריכים להבין שחינוך גופני זה לא רק כדורגל אלא מקצוע מכובד כמו כל מקצוע אחר. לא למדתי שמונה שנים בשביל לתת כדור, זה ממאיס עליי את המקצוע".

 

שנת הלימודים הבאה: "אני מקווה שמשרד החינוך ישקיע יותר בנושא החינוך הגופני, במשאבים ובשעות חינוך, ושהישראלים יבינו שחינוך גופני זה לא רק לזרוק כדור, אלא מקצוע מכובד כמו מתמטיקה. מי שאין לו תרבות ספורט, אין לו הווה ואין לו עתיד". 


(צילום: אביהו שפירא)

 

פרופיל: וסרמן, בן 45, נשוי ואב לשלושה. מורה לספורט 12 שנים. "הצטרפתי למקצוע בגיל מאוחר. שיחקתי כדורגל בנוער של מכבי חיפה ובטירת הכרמל, וכדורסל בליגה א'. עד גיל 30 הייתי בגרעין נח"ל ועבדתי במפעל תפנוקים כמפעיל מכונת חיתולים וכן כמאבטח באל-על. למדתי חינוך גופני במכללת אוהלו, ואחרי שסיימתי תואר ראשון בחינוך גופני, התחלתי ללמד בבית ספר בגיל 33".

 

חינוך גופני: "שליחות. מקצוע שחשוב לבריאות הגוף, לביטחון עצמי ולמשמעת העצמית. מוסיף קואורדינציה, כוח, שיווי משקל וכושר".  

 

הדור של היום: "הכי קל להגיד שאנחנו עם של עצלנים אבל זה לא מדויק. אמנם אין היום אווירה נוקשה כמו האווירה שבה אני למדתי, אבל עדיין יש חבר'ה טובים שרוצים ללמוד ולהפוך למקצוענים. אם יש בעיה של נוכחות ופעילות זה אצל הבנות, אצל הבנים יש יותר מוטיבציה".

 

מערכת החינוך: "ביחס למתמטיקה, אנגלית או אפילו מקצועות הומאניים, החינוך הגופני מקבל ביטוי קטן מאד במערכת השעות. אין מספיק תמיכה תקציבית ויש מחסור במתקנים. חסרים דברים בסיסיים כמו מלתחות - מי רוצה לעשות אימון בבית הספר כשאחר כך מזיעים ואי אפשר להתקלח, וצריך להמשיך לשיעור בכיתה?".

 

"המורה, תן כדור": "אין שיעור שאני לא שומע את זה, 'תן לנו כדור, בוא נשחק כדורגל וכדורסל'. הכי קל לזרוק להם כדור ולשרוק לסיום כשנגמר, אבל אפשר לעשות הרבה דברים עם כדור חוץ מלתת להם לשחק כדורגל ולשפוט מהצד".

 

שנת הלימודים הקרובה: "אני מאחל לנו שנה של הצלחות והישגים, ובלי פציעות. שהתלמידים ילמדו ליהנות מהמקצוע הזה שחשוב להם להתפתחות האישית והחברתית".

   


(צילום: ירון ברנר)

 

פרופיל: ראוך, בן 58, נשוי ואב לארבעה, שלושה מהם ספורטאים פעילים. שנת הלימודים הבאה תהיה שנתו ה-31 במקצוע. "תמיד ידעתי שאהיה מורה לספורט. המורה שלי בתיכון, רן אלדמע, מיקירי העיר גבעתיים, השפיע עליי והתווה לי את הדרך. מגיל 15 אני מדריך ילדים בספורט. בצעירותי הייתי אתלט נחשב, בין הטובים בארץ. בשנת 79' סיימתי את לימודיי בוינגייט והתחלתי ללמד. ספורטאים רבים עברו אצלי, בהם עודד קטש ורוגל נחום וכן קצינים ביחידות מובחרות. בעבר הייתי מאמן כושר של קבוצות כדורגל בליגת העל. היום אני משחק באולינג וטניס, ואוהד שרוף של הפועל תל-אביב".

 

חינוך גופני: "מקצוע שיכול לשפר את רמת החינוך בארץ ויכול לסייע משמעותית בהפחתת אלימות, במקום המצלמות שרוצים להתקין עכשיו בבתי הספר. מורה טוב ילמד את תלמידיו מהו שיתוף פעולה וכיבוד היריב, לדעת להפסיד בכבוד ולנצח ביושר ולעזור למתקשים. אם המורה לא טוב, גם המקצוע לא טוב ואפשר להסיר אותו מתוכנית הלימודים. לצערי, בגלל מוטיבציה נמוכה ותנאים ירודים במוסדות חינוך רבים בישראל, תלמידים רואים בחינוך הגופני יותר שיעור להפיג מתח מאשר שיעור חינוכי".

 

הדור של היום: "מפונק, אוהב להתאמן במזגן ולא להתאמץ במיוחד וחסר מוטיבציה. בבית הספר שלי יש מתקנים ראויים ותנאים טובים שעוזרים לנו לעבוד, אנחנו בונים מסלולים לכושר קרבי כהכנה לצבא - כולל מסע אלונקות. אבל במוסדות רבים בארץ אין מתקנים ראויים לאימון. לדור הקודם לא היו אלטרנטיבות אלא להתאמן בבית הספר, היום יש קאנטרי קלאב ומכוני כושר. התלמיד יעדיף להתאמן במכון עם גופיה ואוזניות, ולהביט בחתיכות רצות על המסלול לידו מאשר לרוץ בשמש, במסגרת בית הספר. מצד שני רמת האימון עלתה בשנים האחרונות, מורים משתלמים יותר, שיטות האימון השתפרו באופן מדעי, ויש ציוד איכותי ומתקנים טובים בחוץ".

 

מערכת החינוך: "מערכת מאוד הישגית אבל עם הרבה קצוות ופערים. ברוך השם אני מלמד בבית ספר טוב עם מירב התנאים ובלי בעיות משמעת, אבל יש הרבה מורים בארץ שמתקשים לעבוד בהיעדר תנאים ומתקנים. המערכת עצמה מאוד

מסורבלת ומיושנת וכשהמערכת מיושנת, גם המורים עייפים. באשר לזמן המוקדש לחינוך גופני - 45 דקות לשיעור בכלל לא מספיקות. אני מכיר מורים בבתי ספר אחרים, שהשיעור שלהם הוא בקושי רבע שעה בגלל בעיות משמעת".

 

"המורה, תן כדור": "תופעה שקיימת. אני מודה שפה ושם, לפני מבחן ואחרי, אני נותן כדור כדי להפיג את המתח. אין בזה דבר פסול, המשחק הוא דבר טוב בתנאי שאתה משלב בו ערכים - לדוגמא שהשחקן הכי גבוה וטוב בכיתה לא יזרוק לסל, או שהחלש ביותר שיבקיע יזכה לצ'ופר של שני שערים".

 

שנת הלימודים הבאה: "מחכה לה בציפייה".

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
הבנות טובות יותר. ענאן ג'רג'ורה
צילום: חגי אהרון
רואה במקצוע שליחות. דרורי וסרמן
צילום: אביהו שפירא
עודד קטש עבר אצלו. אבינועם ראוך
צילום: ירון ברנר
מומלצים