הבנאליות של המזרח הפרוע

מי שרוצה לדעת, יודע. האמת צועקת מכל הכיוונים. תנועת "שוברים שתיקה" מפרסמת דו"חות מפורטים על ההתנהגות חיילים בשטחים. כך גם בצלם, תנועת מחסום ווטש ועיתונאים נעולי מטרה כמו גדעון לוי ועמירה הס.

הסיפורים האלה, על עוולות גדולות כקטנות, מסתובבים קצת בספירה הציבורית, עושים רעש קטן, ומצטברים לערימה גדולה של סיפורים על הכאות והשפלות, לפעמים ביזה, לפעמים הרס מיותר. בסופו של דבר הם נמוגים אל תוך האין בדממה דקה. היו, והופ, נעלמו. 

מה שתפס את העין הציבורית פה ואת העין של אמצעי התקשורת בכל העולם היא העובדה שהיא לא התביישה להצטלם ולא התביישה לפרסם. היא לא עסקה בשירות שלה באנשים, שאם ידקרו אותם יכאב להם. היא פרסמה את עצמה מצולמת עם אוביקטים מימי השירות הצבאי שלה.

יש כאלה שמצטלמים על גבי טנק. היא הצטלמה עם אנשים כפותים ומכוסי עיניים. היא עצמה לא מבינה מה הביג דיל. הרי היא הביאה להם מים ונתנה להם לאכול. כאילו שמתן מים למי שגזלת ממנו את החופש, ולו לכמה שעות, לא עושה אותך בהכרח אחראי לכך שלא יישאר צמא.

מה שתפס את העין הוא הידיעה שבאמת, יש מין מציאות כזאת, שלא נעים להיזכר בה ולא נעים לדעת אותה, והיא ממש לא רחוקה מאיתנו.

מציאות שבה בחורים ובחורות צעירים, שרק סיימו את בחינות הבגרות, יכולים, אפילו בלי להזדקק לסיבה, לאזוק למשך שעות אנשים, אפילו כאלו שהזקנים שלהם כבר לבנים, ואפילו להצטלם איתם.

גברים ונשים שכבר חצו את שנתם השישים עברו את המסלול הזה, של שירות בארץ שבה המושג "כבוד האדם וחירותו" נשכח בצד השני של הקו הירוק, שהולך ונמחק.

אולי מה שמטריד במיוחד בתמונות האלה הוא החשד שמציאות בה חוסר הכבוד לאנשים, לרכוש שלהם, לזמן שלהם ואפילו לחיים שלהם היא לא משהו שנשאר שם, רחוק, במזרח הפרוע, אלא מחלחל גם לתוך היחס אל הזקנה במסדרון, אל התנהגות השוטרים, אל היחס האדנותי של משרתי הציבור, אל הנהיגה הפרועה בכבישים, אל האלימות בתוך או מחוץ למשפחה.

עדנה קנטי , חברת מחסום-ווטש