אאוטסיידר בכל מקום
האם הכתיבה משתנה ללא סיגריות, ומאיפה מגיע הצורך לכתוב דווקא על עולים מרוסיה? ביקרנו את דודו בוסי בדירתו ביפו, שם הוא כותב על הספה בסלון
דודו בוסי עבר בשנה האחרונה לגור עם בתו באחד הפרויקטים החדשים של יפו וטוב לו עם זה. טוב לו לשבת בסלון, והמחשב הנייד על הברכיים, טוב לו שרומן חדש שכתב יפציע בקרוב ("הפעם כתבתי על עולים מרוסיה בשכונת התקווה"), ולא ברור אם יהיה לו טוב, אבל בהחלט יהיה לו מעניין לצפות בעצמו ב"מחוברים".
"יש ימים שאני מרגיש שאם לא אכתוב - אמות", אומר בוסי. "איכשהו יצא שחלק מהספרים שלי, וגם החדש שבדרך התחילו בכלל כתסריטים. מקצתם לא גמרו כסרטים, אבל התגלגלו לספרים, ואין לי שום בעיה עם זה".
בוסי, יליד 1969, פרסם עד כה את הרומנים "הירח ירוק בוואדי", "פרא אציל", "אימא מתגעגעת למילים", וכן את אוסף טוריו מעיתון העיר "בסמטאות". הוא למד בדרך משחק אצל יורם לוינשטיין, וזכה בפרס ראש הממשלה לספרות לשנת 2005, ואף על פי שככל שהזמן עובר החשיבות הספרותית שלו הולכת ומתעצמת, הוא נותר מפוקס וממוקד במי שהוא, ובאג'נדה שלו ככותב.
"אני אאוטסיידר", הוא מעיד על עצמו, "תמיד הייתי ותמיד אהיה. זה כמובן נמצא גם בכתיבה, אבל זה גם בדרך ההסתכלות שלי על החיים. זה משהו שלא ישתנה לעולם".