פוסט אחרון: שמחה ועצב באיסטנבול

זהו, אני עוזב. כשתקראו את השורות האלה, כבר אהיה בארץ. יחד עם הגעגועים לישראל והשמחה לשוב לתל-אביב, יש בי גם תחושת עצב על הפרידה מהעיר הזאת, שבעיני היא היפה ביותר בעולם, כמעט ללא מתחרות. בערב האחרון כאן אני סובב לי ברחובות העיר ומנסה לעמוד על סוד קסמה.

האזור המשתרע משני צדיו של רחוב איסתיקלאל, שני קילומטר אורך, 500 מטר רוחב ו-20 מטר גובה, הוא אולי האזור התוסס ביותר בעולם. מאות מסעדות, עשרות מוסדות "מֵייהַאנֶה" המספקים מאזטים לצד ראקי קר כקרח, מועדוני ג'ז ורוק, ובארים מרהיבים על גגות הבתים. בימי הקיץ הללו הדוחק כה גדול, שלפעמים אתה תקוע כמה דקות מאחורי כתפיו של הגבר הצועד לפניך ובוחן את היושבים, או מביט בגבה של הגברת המטופפת על עקבי סטילטו, עד שתצליח לתמרן בין השולחנות עטויי המפות הלבנות ולהתקדם.

• ד"ש מטורקיה - לכל הפוסטים בבלוג
  

בין הסועדים סמוקי הפנים סובבים מלצרים מיומנים ולבושים בקפידה, אקורדיוניסטים וכנרים, מוכרי ורדים ומוכרי שקדים רטובים. הטורקית מתנגנת לה לצד אנגלית, ספרדית וגרמנית. צלילי השיחה והמוזיקה מתערבבים אלה באלה להמיה רועשת של חיים. מעבר לטעם המעולה, מה שמציין האת המטבח הטורקי הוא ההקפדה על מסורת ההכנה וההגשה. אין שם בערך ואין שם כמעט. קשה ליפול בבחירת מקום. אני לא מכיר אזור בילוי כזה משום מקום אחר בעולם.

אבל דווקא ההמולה של בֵּייאוֹלוּ אינה מושכת אותי עכשיו. לקראת פרידה, אני מחפש את איסטנבול המלנכולית, בירה אימפריאלית קודרת בת אלפיים שמתגעגעת לעברה. אני מחליק בסימטאות היורדות אל הבוספורוס, מדי פעם מציץ מולי קטע של המיצר המדהים הזה, ומן העבר השני קורצים אורותיה של שכונת אוּסקוּדר היפה. מעלי חזיתות הבתים הישנות שנבנו בסגנון הלבנטיני וחלקם האמצעי בולט החוצה, כדי לאפשר לנשים לראות בלי להיראות. הבתים דומים זה לזה, ובכל זאת, כל אחד נבנה באהבה ובהקפדה על העיטור.

אני מהלך לי בשכונת קַרַקוֹי על שפת המים ומהרהר ביכולת הזאת של העיר להשרות תחושה של עצב מתוק. אורהאן פמוק, המנסה להתיך יחד את ההווה והעבר, את מבטו של המבוגר עם מבט הילד שבתוכו, עושה זאת בספרו האוטוביוגרפי "איסטנבול" הרבה יותר טוב משאוכל אי פעם:

"אני מדבר על ... הסרסורים הסבלניים הצועדים מעלה ומטה לאורך הכיכר הגדולה בעיר בערבי קיץ ומחכים לתייר שיכור אחרון; על נדנדות שבורות בגנים ריקים; על צופרי אניות קוראים דרך הערפל; על בתי עץ שכל לוח בהם חרק עוד בזמן שהיו ארמונות של פאשות, ועתה עוד יותר, כשהפכו למטות עירוניים; על נשים המציצות מאחורי וילון בהמתנה לבעליהן שלעולם אינם מצליחים להגיע הביתה בערב; על זקנים המוכרים ספרי דת, חרוזי תפילה ושמני עלייה לרגל בחצרות מסגדים; על עשרות אלפי הכניסות הזהות לבתי דירות, חזותן דהויה מלכלוך, חלודה פיח ואבק; על ההמונים הממהרים לתפוס מעבורות בערבי חורף; על חומות העיר העומדות בחורבנן מאז סופה של האימפריה הביזנטית; על השווקים המתרוקנים לעת ערב; על לשכותיהם של הסוּפִים, התכּיות, שהתפוררו; על השחפים הניצבים על דוברות חלודות עטויות חזזית וצדפות ואינם זזים תחת הגשם ההולם; על סליל עשן דקיק המיתמר מארמון בן מאה ביום הקר ביותר בשנה; על הציבורים המנסים לדוג משני צדיו של גשר גַלַטַה; על חדרי הקריאה הקרים בספריות..."

פמוק ממשיך כך לאורך שלושה עמודים גדושים ללא נקודה, כשהוא שוזר יחד קיץ וחורף, תחושות של היום וזכרונות העליבות של שנים עברו, בדידותו של אדם לבדו ובדידות בלב ההמון.

ואני ממשיך ללכת בסמטאות ומוסיף את העצב הפרטי שלי - על הפרידה מחברים, מורים ותלמידים נהדרים, על האימאם שהתעלף ועל הסימיט, הבייגלה המקומי שאין לו תחליף. כן, וגם על ההתרחקות ביחסי שתי מדינותינו, על הפנים המשתנות של הפוליטיקה הטורקית, על הדור הצעיר כאן שעלול לגדול באווירה יותר דתית ופחות פתוחה, ועל ארצי האהובה הזועקת לשינוי.

Görüșüyörüz!