אי אפשר לבנות זוגיות על סקס במכונית
אני נמשכת למערכת יחסים מעוותת, בה הוא נתקל בי בפאב ואומר שלום קר, ושעה אחר כך כבר מתנשף באוזניי כמו דב פצוע, מתנחם בזרועותיי. בשקט שאחריי, במקום בו אין לי פינות להתכרבל בהן בנוחות ההכחשה, אני מבינה שלא אכפת לו ממני
בטור הראשון שלי, ברוך שעשני אשה, כנועה וחזקה בעת ובעונה אחת, כתבתי על הדרך להכרה שאני שלמה עם היותי אשה. אחדים מצאו את הדברים צבועים ומעליבים כלפי בני המין השני. פשפשתי בתיקיות הכתיבה שלי מאותה תקופה ומצאתי את הקטע הבא - סיפור אמיתי על נשים וגברים, על הריקוד האינסופי שלנו בדרך לזוגיות האחת, ובעיקר על איך כולנו בני אדם.
"אני רוצה להכיר אותך, אבל באמת", בכל פעם ששמעתי את צירוף המילים המלוקק הזה הסתבכתי בצרות ומצאתי את עצמי ניזונה מפלאשבקים של אירועי אמש על מצע רגשות אשמה.
כשהייתי בביקור אצל זוג חברים, מצאנו את עצמנו יושבים במרפסת ומבלים ערב רגוע ועצל. כשאני מבינה שאני עייפה מדי לשיחות ה"אין מוזיקה איכותית בארץ", אני מרימה את עצמי ומדדה לכיוון הרכב. אחד החברים של הזוג יוצא אחריי ומציע בנונשלנט שאכנס דווקא לרכב שלו כדי להקשיב לסינגל החדש שלו, אוטוטו ברדיו. אני מסכימה, רק כי באותו רגע אני לא רוצה להרגיש כבולה לאף אחד.
שלושה חודשים קודם לכן בחור חדש נכנס לחיים שלי. נקרא לו חינה, על שם הכינוי שהוא נתן לי בפאב בו נפגשנו לאחר שאבחן במקצועיות שאני רוקדת לצלילי כל סוג מוזיקה כאלו אני בחינה מרוקאית. הוא עשה רושם של אינטליגנטי ודואג, אבל בשום פנים ואופן לא נתן לי לבדוק ולגלות בעצמי. הוא מדד את תשומת הלב שהוא מעניק לי כאילו היתה תבלין יקר ואקזוטי. היה לי זמן קצוב, אותו זיהיתי לפי הסבלנות ההולכת ונגמרת במבטו, כששאל אותי שאלות על הימים שעברו עליי.
זה בלתי אפשרי עבורי לדחוס סיפורים של יומיים שלמים כשמהצד השני אני מחכה לאות שיסמן לי לשתוק ולהתפשט. מצאתי את עצמי בוררת נקודות קטנות שידגישו את האישיות הסוערת שלי, כמו עיתונאית שמחליטה על אייטם: זה ייכנס למהדורה וזה לא.
למשל כשהוא אמר, "חינה, מה שלומך?" בטון של יומנאי במשטרה שמתחקר אדם בחוסר עניין, הספקתי להשיב "מצויין, קניתי דיסק חדש של ליאונרד כהן" כדי לזכות בתשובתו "אני חייב לזוז, נדבר". מובן שהערמתי על עצמי שהוא מעריך את הטעם המוזיקלי המשובח שלי ושככה אמורה להיראות תקשורת בין אישית.
הסכמתי לסבול עד הנסיעה לחו"ל
כך עברו שלושה חודשים, ורציתי להיות לידו, למרות שכעסתי על העובדה שאנחנו לא מתקדמים לשום מקום, ובטח לא מחוץ לגבולות המכונית שלו. התפשרתי יותר מדי במכונית הארורה, הרבה יותר מדי.
ספגתי את הביטול ההחלטי שלו לכל מה שמסתמן כשיחה והתמודדתי עם השעות ההזויות בהן הודיע בקול מופתע וקצת עצבני שהוא מחכה לי למטה. בעיקר הדחקתי את העובדה שאחרי סקס, הוא תמיד ינסח משפט רגיש בסגנון "מאמי, אני גמור כואב לי הראש יש לי פגישת בוקר, איפה הבגדים שלי?" תוך כדי ארגון מחדש של כל החפצים ברכב, ושזה ייחשב לאינטימיות.
הסכמתי לעשות את זה לעצמי מפני שאני נוסעת לחו"ל עוד מעט, לטיול שישכיח ממני הכל, ובעיקר את העובדה שהאדם שידע אותי יותר מכולם החליט לפני שנה שהוא מעדיף לא לדעת יותר. אני עושה את זה לעצמי גם כי אני כבר חוששת לאבד את מה שהוא אפילו לא שלי.
אני לא יודעת להסביר איך אני נמשכת למערכת יחסים מעוותת בה הוא נתקל בי בפאב ואומר שלום קר, ושעה אחר כך כבר מתנשף באוזניי כמו דב פצוע, מוצא נחמה בזרועותיי. בשקט שאחריי, במקום בו אין לי פינות להתכרבל בהן בנוחות ההכחשה, אני מבינה שהוא פשוט לא דואג לי מספיק, לא כמו שהייתי רוצה. וזו הפשרה הכי גדולה.
סיפרתי לו על הנשיקה ועכשיו הוא כועס
ועכשיו, במכונית של גבר זר, אני כועסת עליו שלא התקשר אליי כבר יומיים. אני רוצה להוכיח לעצמי שאני בשליטה, ושאני לא מחכה לו, אז אני מקשיבה לסינגל החדש של הבחור שיושב לשמאלי במכוניתו ומאיים שאני מסקרנת אותו. מזהים מוטיב חוזר?
כנראה תלוי לי שלט על המצח בו כתוב "אבדה: אינטימיות וקירבה לאחר", מפני שהוא מנגן על מיתרי הנפש שלי כמו המוזיקאי שהוא, לוקח קלישאות ידועות ומגיש לי אותן בעטיפה ורודה שקשה לסרב לה. אני לא נופלת בפח ישר על ההתחלה, קשה לבקע את השריון הציני שלי. אבל תוך כמה רגעים אני מהרהרת בחיים משותפים עם מוזיקאי באמצע שנות ה-30, מגחכת כשהוא מסנן איזה זוג מגניב נהייה, ובתוכי נכמר געגוע לתמימות שהיתה מאפשרת לי להאמין לו עכשיו.
מדהים איך שתיקה של גבר, וכמה דקות בהן הוא מהנהן למשמע קורות חיי, שואל שאלות ודורש תשובות, גרמו לי להבין שחשוב לי הדבר האחד הזה שאין לי ממנו מספיק עם חינה – מילים. בחצי רגע בו הלחץ שבי שובר שמירה, הסינגל מנשק אותי. כל מה שאני חושבת עליו זה "שיט!" ומנשקת אותו בחזרה.
עכשיו חינה כועס עליי ולא מחזיר טלפונים מהבוקר, כי סיפרתי לו על הנשיקה עם הסינגל.
זה פגם קטן באופי שלי, אני לא יודעת איך זה לא לספר למישהו את האמת. מובן שזה קצת מסתבך מול מישהו שהמחויבות בינינו מתנהגת כמו גל סינוס במשבר זהות. אני לא ממש יודעת מה הכללים במקרה כזה, איך צריך להתנהג.
רגשי אשמה ספק כלפיי, ספק כלפיו, מקננים בי וגורמים לי לחשוב יותר מדי על הכל. יש רגש בינינו בכלל? ומה אני רוצה, למה נתתי לשטות הזאת לקרות? זרה לעצמי, אני רוצה לפייס אותו כדי להשקיט את מצפוני שלי וכדי לגרום לו להבין את הסיבות.
אני מתוסכלת משלושה חודשים בהם לגלות את גילו האמיתי היה מלחמת התשה, אני עייפה מלהתל בעצמי שאני יכולה לנהל מערכת יחסים שמורכבת רק מסקס, כשעמוק בפנים אני יודעת שכל מפגש הוא התפשרות שלי על עצמי, ששקולה לעוד אבזם בחגורה שמתהדקת סביב צווארי.
אני מזהה כמה רגעים נהדרים שלנו יחד
כשחלקתי את התחושות עם חברה, פתאום שמעתי את עצמי מבחוץ. שלושה חודשים של פגישות רק בתוך הרכב עם אדם חסר סבלנות שאני בעצם לא יודעת עליו כלום. אני לא מכירה את החברים או המשפחה שלו, והוא לא תומך או מתעניין, מגיע מאוחר בלילה וקובע את הכללים לשנינו.עוד קודם הרגשתי שזו לא אני, ועכשיו יהיה זמן טוב לגשת למראה ולערוך היכרות ביני לבין עצמי, כי אין מצב שלבחורה הזו הפכתי. אני בוררת את פרטי הזכרונות בראשי כמו זקנה דרום אמריקנית שבוררת אורז, לא מאמינה שהגעתי למצב הזה. בין הזרעים השחורים אני מזהה כמה רגעים נהדרים שלנו יחד בלבן צחור, שאין ביכולתי להעלות על הכתב. אי אפשר לשכנע שמדובר בהתפתחות זוגית לכיוון בריא, כשתקרת המכונית מגבילה את שנינו מלעוף.
ועדיין, אני שונאת את הקול שבי שבטוח שיש כאן משהו אמיתי ומתעבת את הקול שעושה לו קול שני, שטוען שנפלתי בפח וגורם לי להרגיש מיניאטורית. מזל שיש עוד קול שלישי, חלש, שמצליח לסנן בין הצעקות "אל תרגישי אשמה, תגידי תודה שזה נגמר לפני שהתאהבת ". מובן שאז יעיב עליו קול רביעי וצורם שינגן לי באוזן "הרסת הכל, טיפשה".
הוא אפילו לא צועק, רק שותק בזעם
באופן עגום משהו, הסוף ההוליוודי שדימיינתי לא מסתמן באופק. במקומו אני רואה את עצמי עולה על מטוס לדרום אמריקה בהרגשה כבדה ומעיקה, כאלו שכחתי משהו חשוב ומשמעותי מאחור. על אף העובדה שכל המקורבים אליי והמעורים בפרטי הארועים ייעצו לי להניח לסיפור ולשחרר את האשמה חסרת הבסיס, אני לא יכולה.
משהו בי נאחז ברקמה העדינה והלא מבוססת שיש בינינו, מנסה לגונן מהמרירות שאני עצמי לא מצליחה לסנן. ובעבור מה? התעלמות טוטאלית של גבר בן 29 מאין ספור טלפונים והודעות, כאילו היה ילד בן עשר שחבריו סרבו לבחור בו למשחק הכדורגל ביום שישי.
זה אותו הגבר שחילץ ממני סבלנות אין קץ כלפיו, שמרשה לעצמו עכשיו כעס ואטימות כאילו לא פייס אותי בעצמו כל כך הרבה פעמים קודם, בהן דרשתי לי את הדרמטיות עליה הוא מטיל וטו עכשיו, כאילו אין בכוחי לפייס אותו.
מובן שהוא יודע מה הוא עושה, אני לא מסוגלת להתמודד עם היעדר תגובה. אם רק יצעק, יגער, יתאכזב, יזלזל או ישנא – אני אמצא את מקומי. עד אז, אני מקשיבה לסימפוזיון שמתנגן לי בראש, מתנהל שם דיון סוער סביב הנושא, עד שאני שומעת קול חדש ומותש. זו אני, אומרת לי שפשוט כואב לי הראש ודי.
אני מניחה שסיום הולם לא אקבל לסיפור הזה. באופן מפתיע חינה ואני השלמנו יום לפני הטיסה שלי. באופן פחות מפתיע, הוא לא הגיע לומר שלום כמו בן אדם ביום הטיסה עצמו. דבר טוב אחד יצא מכל זה: בשדה התעופה, כשהפניתי את גבי למשפחה היקרה שלי, כשכל עולמי ארוז בתרמיל על גבי, הבנתי. כל כך חששתי שאמצא את עצמי מתקשרת לחינה מצפון פרו רק כדי לחטוף סינון בפנים, עד ששכחתי מהגעגועים שלי, הפוצעים, לאיש אחר.
לפנייה לכתב/ת 
