יום לוהט ברכבת: 45 מעלות, ללא מיזוג ואור
לנוסעי הרכבת שיצאה מתל אביב צפונה בשעות אחר הצהריים הלוהטות, ציפתה הפתעה לא נעימה. תקלה במערכת החשמל מנעה אפשרות מיזוג ותאורה. כל זאת, ביום בו נשבר שיא צריכת החשמל בישראל. הרכבת: התקלה תוקנה במהלך הנסיעה
לסיוט הזה לא פיללתי. חודש אוגוסט, שיא צריכת החשמל מתנפץ היום (ד') בעזרתם האדיבה של מיליוני מזגנים בבתים לוהטים, ורציף תחנת הרכבת השלום בתל אביב, עמוס בנוסעים מזיעים ועצבניים. כולם ממתינים לרכבת שממאנת משום מה להגיע. הכרוז מודיע לפתע על איחור של 20 דקות, מה שמאפשר לעוד כמה עשרות נוסעים שמבקשים להגיע צפונה, להצטרף לוותיקים המיוזעים.
ב-16:21 היא הגיעה סוף-סוף, הרכבת המיוחלת. ורגע לפני שאתאר לכם את המשך החוויה, וידוי קטן. איני נוסעת רכבת אדוקה. מה שיסביר מדוע כשנכנסתי לקרון הדו-קומתי, לא הבנתי אם המחזה שנגלה לעיני שגרתי, או שמדובר באירוע נדיר. כי הרכבת לא סתם הייתה מלאה עד אפס מקום, היא הייתה פשוט גדושה עד גדותיה בהמון אדם. נוסעים ישבו על הרצפה, אחרים נדחקו זה לזה והצטופפו עד מחנק. ותאמינו או לא, זו הייתה רק ההתחלה.
התדהמה האמיתית הגיעה כשהבנתי שאני נכנסת לרכבת ללא תאורה, והרבה-הרבה יותר גרוע - ללא מיזוג. קרון חשוך ומהביל, עם עשרות נוסעים מזיעים ומיואשים שמצאו עצמם נדחקים זה לזה בדרך הביתה. מי שעלה על הרכבת בנתב"ג, בחזרה מביקור בחו"ל, הספיק כנראה כבר לשכוח שיצא אי פעם לחופשה. עבורי זו סתם הייתה תזכורת לטיול הגדול בהודו.
ואם שאלתם, אז לא, בקומה השנייה המצב לא היה שונה. בינתיים עצרה הרכבת בתחנה, ועוד תחנה, וכמובן אספה עוד ועוד נוסעים שהצטרפו למרק האנושי והמפתיע שהמתין להם בקרון החשוך והלוהט. לא יודעת מה אתכם, אבל מה שלי הציק יותר מכל, היא העובדה שמדובר בלא פחות מסכנת נפשות. רכבת עמוסה במבוגרים, נשים בהריון וילדים, וצפופה במידה כזו, היא מתכון בטוח לאסון במקרה של תאונה חלילה.
כשאני שואלת את הנוסעים סביבי אם כך נהוג לנסוע ברכבת, משיבה אחת מהן בייאוש: "זה המצב. אין אלטרנטיבה, ולכן אנחנו כאן. גם אם תתלונני, זה לא יעזור. אם לא טוב לך, את יכולה לרדת". זמן רב להיות מופתעת לא היה לי, שכן אחריה הגיבו עוד - "כשהודיעו על האיחור, נגשתי למנהל התחנה בתל אביב ושאלתי אם יהיה איחוד רכבות. הוא ענה שלא, אבל בפועל נראה שזה מה שקרה", אמר אחר.
"מדובר בסכנת נפשות, יכול להתרחש כאן אסון", אמר רוני, שהדרך עד קריית מוצקין הפכה עבורו ארוכה מתמיד. דוד שנסע לעכו, אמר כי מדובר בסיוט יומיומי: "מדי יום אנשים עומדים, רק שהיום התווספה לעומס גם העובדה שאין מזגן כי אין חשמל. אני לא רוצה לחשוב מה יקרה אם נצטרך לנוס מכאן", הוסיף.
והרכבת? היא המשיכה כמובן בדרכה, כשעוד ועוד נוסעים מצטרפים, ומוצאים לעצמם מקומות מנוחה מקוריים, כמו למשל משטחי הנחת המטען. שלא להזכיר את משטח הקרון שכבר לא נראה כלל. סמוך לדלת הכניסה ספרתי 22 נוסעים שעומדים בחלל שגודלו אינו עולה על ארבעה מטר מרובע. מה שגרם לי לשאול עצמי - כמה אנשים מותר להעלות על רכבת אחת?
נורית מנהרייה, בחודשי הריון ראשונים, מרגישה שהיא עומדת להקיא ולהתעלף - "הייתי מצפה שמישהו יעבור ולפחות יציע לנוסעים מים", היא אומרת. את גדעון מקרית ביאליק זה כמעט ומצחיק. "מים היא רוצה? אנחנו חיים במדינה בלי חוק. אם בהנהלת הרכבת היו יודעים שבית המשפט יפסוק קנסות על התנהלות כזו, כל זה לא היה קורה. הרכבת לא הייתה מפקירה את נוסעיה".
השעה 17:40. בתחנת לב המפרץ הסתיים עבורי הסיוט. באופן מפתיע, המזגן שהחל לפעול מדי פעם לפרק זמן של דקות ספורות, חוזר לפעול במלוא העוצמה. מאוחר מדי עבורי.
ברכבת ישראל הגיבו לדברים בטענה כי "עם היווצרות התקלה נקרא טכנאי שהצטרף לנסיעה והצליח לתקן את הבעיה. אנו מתנצלים על אי הנעימות שנגרמה לנוסעים"
לפנייה לכתב/ת 
