אני ילד ירוק

אל המחזמר "שרק", אני מודה, קשה שלא לבוא נטולי חששות. אחרי הכל, לא קל להתמודד מול גרסת המקור הקולנועית המשובחת שסיפחה אליה גם שורה מרשימה של אנימטורים בדרימוורקס, אבל לא פחות חשוב מזה: גלריה של שחקנים וקומיקאים שתרמו את קולם, ובראשם מייק מאיירס בתפקיד העוג הירקרק, אדי מרפי בתפקיד החמור ההיפראקטיבי החופר וקמרון דיאז בתפקיד הנסיכה פיונה.

בנדק בתור שרק. נדיב, מוכשר, מלא הומור (צילומים: אייל לנדסמן)

אז למרות החששות, יש לומר שהגרסה הישראלית הבימתית של המחזמר שייבא המפיק יריב יפת וביים הכוריאוגרף עוז מורג, היא הפקה מושקעת ומהנה שמצליחה לדלג על רוב המכשולים שמציב לה אולם היכל התרבות, שאמנם מאכלס מסות של אנשים, אבל פחות מתאים להפקות מוזיקליות מסוג זה.

הכל מתחיל בליהוק, ובהפקה הזו, בעיקר בזכות החן הרב של מרבית השחקנים שעומדים על הבמה, אתה מוצא את עצמך סולח אפילו לפלייבק החלקי שהם מבצעים. בדרך כלל שימוש בפלייבק הוא הרגל רע שבמקרה הטוב מעיד על רצון לחסוך ולחוס על קולותיהם של השחקנים, ובמקרים פחות טובים - דרך לחוס על אזני הקהל.

הכל מתחיל ונגמר בליהוק

במקרה הנוכחי, הליהוק אמנם חסר במידה מסוימת זמרים, אבל ההפקה המוזיקלית החיה שמתנהלת מאחורי הקלעים תחת שרביט המנצחים של אריאל קשת והמשחק עושים את שלהם.

ליהוק טוב הוא כזה שכשאתה עוצם את העיניים, קשה לך לדמיין מישהו אחר בתפקיד. דביר בנדק, שמגלם את שרק, הוא בדיוק מהסוג הזה. בנדק, מהשחקנים הכי מחוזרים ועסוקים בארץ, אינו מזוהה עם הפקות לילדים ולנוער ואולי גם בזה יש משהו שמרמז על ההפקה שמכוונת לא פחות למבוגרים שמלווים את קהל היעד הראשוני.

ליהוק טוב זה לעצום את העיניים ולנסות ללא הצלחה לדמיין מישהו אחר

בנדק הוא בדיוק מה ששרק אמור להיות מתחת לכל מה שהעיניים רואות. תחת האיפור ובגדי הפלאח מסתתר שחקן נדיב, מוכשר, מלא הומור ומודעות עצמית. שרק של בנדק הוא סמכותי וחברותי, סברס שדוקר בחוץ ומתוק בפנים, אז מה הפלא שפיונה מתאהבת בו?

הנסיכה המגהקת

ואם כבר נסיכות, בוגרת ערוץ הילדים, דנה פרידר, היא אולי לא שחקנית ענקית וגם מבחינה ווקאלית אינה הברקה, אבל איכשהו התפקיד הזה מתיישב עליה בדיוק. היא היסטרית במידת הצורך, קלולס במידת הצורך ומקסימה ביופייה. בתחרות הגיהוקים והנפיחות עם שרק (כן, יש כזו!), היא שוברת את הדימוי של המושלמת וגם בזה יש חן.

פרידר. התפקיד מתיישב עליה בדיוק

אל נעליו הגדולות של אדי מרפי, שדיבב את החמור הפטפטן, נכנס בהפקה הנוכחית יעקב כהן. זו אולי הנקודה החלשה של ההפקה. הומור, אחרי הכל, זה עניין של טיימינג מדויק, ובמקרה הספציפי הזה כהן מצליח לפספס את מרבית הפאנצ'ים, או בשל פיזור הדעת או בשל חוסר קשב לקולגות שלצדו. בסופו של יום זה עובד בעיקר בזכות התפקיד, פחות בזכות הביצוע.

את תפקיד הלורד פארקווד חולקים עידן אלתרמן וציון ברוך. בהצגה שנכחתי היה תורו של אלתרמן לגלם את דמותו המרושעת והננסית של הלורד. התפקיד כולו מבוצע על הברכיים, עסק לא פשוט לשחקן בגובה מלא שנאלץ לפזז על במת הענק של היכל התרבות. רק בשל כך מגיע פרס לאלתרמן, שגרם לי להתפקע מצחוק ולא פעם אחת.

יעקב כהן. מפספס את רוב הפאנצ'ים

בהפקה רבת המשתתפים הזו, לצד הדמויות המרכזיות, מתמלאת במת ההיכל בעשרות דמויות משנה מן האגדות: פיה טובה, זאב רשע, עוגיית ג'ינגר, ראש ביצה, פיטר פן, חזרזיר ודרקונית ורודה שקצת מזכירה את ליידי גאגא.

התלבושות שעיצבה אלה קולסניק מצליחות לייצר את הקסם ברגעים מסוימים, כמו למשל בריקוד חיילי הפליימוביל המקסימים של לורד פארקווד או בריקוד של החמור עם שלישיית הכבשים. גם הבמה שעיצב במבי פרידמן מצליחה להקסים לפרקים, כמו למשל בסצנה הנהדרת שבה כלואה פיונה במגדל השן שמתרומם בלי כל התראה מוקדמת מקרקעית במת ההיכל.

חוסכים בתפאורה?

אבל "התפאורה" העיקרית בהפקה של "שרק", כמו בלא מעט הפקות קודמות שנראו במחוזותינו בשנים האחרונות, היא עבודת אנימציה שמוקרנת על מסך אחורי ומדמה מקומות התרחשות שונים כמו יער, חומות עיר וטירה אפלה. באופן

עקרוני, אין לי חיבה גדולה לחלופה לכאורה של תפאורה אמיתית שמוצאות הפקות משום מה בוידאו-ארט בין היתר מטעמי נוחות וחיסכון.

זה נכון שתפאורה קשה לנייד והיא גם עסק יקר, בעיקר כשמדובר בבמת ענק כמו זו של ההיכל בתל אביב, אבל אין לה תחליף וידאו-ארטי, טוב ככל שיהיה, וזה תמיד נשאר מרוחק וקר. ובכל זאת, במקרה הנוכחי, עבודת הוידאו-ארט של שי בונדר יוצאת דופן ומביאה לבמה ערך מוסף בעיקר בזכות הסצנות בהם מתייחסים התכנים המוקרנים על המסך לעומדים על הבמה.

בימי הקיץ החמים, קצת אחרי הקייטנה וקצת לפני הבריכה, מומלץ בהחלט לקפוץ למפגש מרענן בהיכל עם עוג אחד ירוק, נסיכתו ושלל חבריהם. לא תתאכזבו.