תור הזהב של הדיסק הכסוף

מדהים מה שקרה ל-"גאנז אנד רוזס" באלבום הבכורה שלה. יותר משנתיים לקח ל-"Appetite For Destruction" להגיע למקום הראשון בארצות הברית. בעידן הקדום שלפני האינטרנט, גאנז היתה צריכה בערך מאה הופעות חימום לאירוסמית' ומוטלי קרו בשביל להעביר את הבשורה שבאלבום לכל העולם. כשהכל התפרץ, עם בוא שנות ה-90, לגאנז כבר היה ניצחון חדש בחוץ: לא אלבום אחד, אלא שניים. "יוז יור אילוז'ן", הצהוב (I) והכחול (II), יצאו בו-זמנית ב-17 בספטמבר 91' ובאותו שבוע נכנסו למקום הראשון באמריקה.

האלבום השני. מרגישים את המערב הפרוע ומרד הנעורים

ההפתעה שהנחיתה הלהקה הכי חמה שיש הובילה לבהלה בחנויות הדיסקים, גם בישראל. שני החלקים של "יוז יור אילוז'ן" - שכללו להיטי מסיבות סלואו אדירים כמו "November Rain", "Don't Cry" ואפילו "Estranged", החלו להתנגן בעוד ועוד חדרים של בני נוער, גם אצל אותם צעירים שלאו דווקא חיו בשביל הרוק'נרול.

שני האלבומים של גאנז עשו עבורם משהו שכנראה נכשלו בו האחרים: אפשר היה להרגיש איתם את הרוק, את המערב הפרוע ואת מרד הנעורים האולטימטיבי. אבל כל אלה השתלבו בריקוד סלואו במסיבות הכיתה של יום שישי. על התחושה הזו אי אפשר כנראה היה לוותר. את הדיסק כולם היו חייבים לקנות. את שניהם. (אור ברנע)

בכל מקום הופיע התינוק הארור הזה. אי אפשר היה להתחמק ממנו. האלבום השני של נירוונה, ששינה את עולם המוזיקה מהקצה אל הקצה, היה חייב להגיע אל הבית של כל חובב רוק בישראל. ברור, גם האלבום השחור של "מטאליקה" היה בין המוצרים ההכרחיים, והמתקדמים באמת רכשו גם את "Ten" של "פרל ג'אם", אבל "Nevermind" הפך למצרך כל כך מהותי, שנדמה היה שנרכש בסופר, יחד עם החלב והביצים.

קורט קוביין מ"נירוונה". מקסימום נעביר לאח הקטן (צילום: AP) 

המוצר של "נירוונה" הפך בתחילת שנות התשעים לאחד היחידים שאמנם שיריו נכללו באוספי "היטמן" למיניהם, אבל בכדי להוכיח רצינות אמיתית, הצטרכנו לקנות את המקור. כנראה לא היתה ברירה: גם אם "נירוונה" לא היתה הלהקה האהובה עלינו, יצאנו למשימה. מקסימום עוד כמה שנים, הדיסק יאוחסן במגירה או יעבור לאח הקטן. בינתיים, העיקר שיהיה בבית. (אור ברנע)

פלסטיק חום ואטום, דיסק שרוט לחלוטין ופתקית פוסט-איט עם הכיתוב "רצועות 12 והלאה קופצות / לא עובדות". זה מה שנותר מ"היטמן 7", אוסף הלהיטים הגדול ביותר שכנראה היה פה, בישראל, אי פעם, בתחנת הרדיו בה ביקרתי לאחרונה.

האלבום הלבן בסדרה הצבעונית, שיצא ב-1996, היה אסופה מנצחת של 18 להיטי ענק, כמעט ללא "פילרים" (המונח המקצועי המתאר רצועות שנועדו לסתום את החורים ולמלא כמות ראויה של שירים לאוסף).

"היטמן 7". כל שיר קילר, אין שום פילר 

מה היה לנו שם? תמהיל מנצח של צעירים, ותיקים, פופ, דאנס ואפילו קצת סלואו. בקסטריט בויז עם "Get Down" המקפיץ לצד "Hallo Spaceboy" הענק של דיוויד בואי והפט שופ בויז; "To Deserve You" של בט מידלר לצד "You're Makin' Me High" של טוני ברקסטון. אבל פסגת הפסגות היתה השיר השני באוסף, הלהיט הגדול של אותה שנה ותרצו בכך או לא – של אותו עשור משוקץ, ה"מקרנה" של לוס דל ריו.

בסוף המילניום האחרון, אנשי רדיו תל-אביב נעלו את האלבום הזה בתיבת עץ ושילחוהו אל הים. הם נשבעו שלא ינגנו יותר את ה"מקרנה" לנצח, וכך עשו. אני רק מקווה שמישהו, אי שם במיצרי גיברלטר, מצא מאז את הדיסק, לחץ על כפתור ה-Play, ואולי זכה לשמוע פעם נוספת את "Piu Bella Cosa" של ארוס רמאזוטי. אם השיר (מספר 15 באלבום) לא קפץ לו. (עמית קוטלר)

סטנד הדיסקים השחור והמאובק הגיע בדיוק לקצה של שולחן הכתיבה. בתוכו, ממש בשורות הראשונות, נח לו האלבום "Jagged Little Pill" של אלאניס מוריסט. זו התמונה שנראתה שוב ושוב, כמעט בכל חדר של נערה מתבגרת בישראל 95'. שלא כמו הסטנד, קופסת הדיסק דווקא היתה נקייה לגמרי. זה מה שקורה כששומרים על חתיכת פלסטיק מכל משמר, מנגנים אותה שוב ושוב במערכת הבום בוקס הקטנה שעל שולחן הכתיבה או ליד המיטה.

אלאניס מוריסט. פריט חובה אצל כל נערה (עטיפת האלבום)

שלא במפתיע, אלבומה השלישי והפורץ של מוריסט הפך לפסקול אולטימטיבי לצעירות. עם תדמית מסתורית וטיפה חתרנית, מוריסט הקנדית הפכה לגיבורה, לזו שלא מפחדת לכעוס ולקלל את הגבר שאהבה פעם, אך גם להודות בקראש מסחרר. וכך השירים שבאלבום הפכו צינור מושלם לנערות בישראל שרצו להעביר מסר לחבר בתיכון. אחרי פרידה, השיר "You Oughtta Know" הפך למסר המיידי שאפשר לזרוק בפרצוף של החבר לשעבר. ובהתאהבות חדשה, הפך "Head Over Feet" לפסקול המיידי. כך צברה מוריסט את ההצלחה האמיתית, כשהפכה ליד מכוונת של ממש. (אור ברנע)

החבילה שהגיעה מקליפורניה עוררה את הסקרנות שלי. להקת פּאנק צעירה שעוד לא ממש שמעו עליה מחוץ למולדתה, "גרין דיי" קוראים לה, הוחתמה בחברת התקליטים הגדולה ועמדה להוציא שם אלבום. החברה האמריקאית שלחה לכל החברות שמייצגות אותה בעולם דף הסבר ואת הדיסק. המידע חשף להקה שקראה לעצמה על שם מריחואנה ולאלבום שלה "דוּקי" (קקי). אלוהים שיעזור לי, חשבתי, עוד מוצר בוסרי ואינפנטילי של וונאבי פאנקיסטים.

גרין דיי. שם להקה מתייחס למריחואנה, שם אלבום מתייחס ל... קקי? 

ברגע שהדיסק נבלע במערכת הסטריאו וליין הבס המידבק של הסינגל "Longview" מילא את חלל המשרד, החשש התפוגג. הופה, יש עם מה לעבוד. וכשהבית הרגוע התפוצץ לתוך פזמון אנרגטי א-לה נירוונה, כבר היה ברור שיש כאן מוצר מנצח של להקה מוכשרת, והולכים לאהוב את זה ברדיו המקומי, מהתחנה הצבאית ביפו עד לעורכים בני החמישים בקול ישראל.

התוצאה? התקליטיות קיבלו את הלהקה החדשה בצימאון. שירים על סמים, זונות ואוננות? סבבה, גם ככה מה שחשוב זו מנגינה טובה. האלבום הניב להיט אחרי להיט ("Basket Case", When I Come Around") ו-MTV לא הפסיק לפמפם אותה. כך התחיל הרומן של הלהקה הצעירה עם הקהל הישראלי, שהגיע כמובן לשיא ב-"American Idiot". (אילת יגיל)

ב-1991 יצא האלבום "Out of Time", השביעי במספר, והפך את החבר'ה מג'ורג'יה מלהקה שולית יחסית למכונת להיטים עצומה. בארץ, ההצלחה של האלבום באה לידי ביטוי בכך שהקליפ של "Losing My Religion" ("אוווו לייף" בשבילכם), משופע באיקונות נוצריות לרוב, שודר בכל פעם שלערוץ 1 היה חור של כמה דקות למלא בין תוכנית לתוכנית.

בעוד הדבר הטוב היחיד שיצא מהלהיט"Shiny Happy People" הוא הביצוע שהלהקה עשתה יחד עם החבובות,"Losing My Religion" נותר השיר המזוהה והאהוב ביותר מהאלבום, עד כדי כך שתשע שנים אחרי הוא הגיע למקום השני במצעד העשור של גלגלצ.

שנה וקצת אחר כך, האלבום הבא של הלהקה צבע את חיינו בשחור-אפור-לבן. עם שישה סינגלים, "Automatic for the People" הוא אלבום שבני נוער מדוכאים הזדהו איתו (בעיקר עם "Everybody Hurts", שהתחיל כשיר מרגש עד שנטחן למוות וכל מה שנשאר ממנו הוא הקליפ עם פקק התנועה. במקביל, הוריהם מצאו אותו נעים לאוזן וניסו להבין מה סטייפ אומר בשורה ההיא מ-" The Sidewinder Sleeps Tonight".

עטיפת האוסף. לא בתמונה: הכיתוב הכעור בעברית