דין פליט יהודי כדין פליט פלסטיני?

אלא שאליה וקוץ בה. כבר בצעדיו הראשונים, החליק משרד הגמלאים וביצע טעות גסה. במסגרת מדיניות המשרד שנחשפה בחודש האחרון, רישום תביעות היהודים נועד להציג תשובה מוחצת לתביעות המקבילות של הפליטים הפלסטינים. כלומר, הכוונה היא לקזז בין תביעותיהן של שתי אוכלוסיות הפליטים.

מה הפלא שהתגובה הערבית לנושא הייתה שמדובר בפרובוקציה ישראלית, שמטרתה למסמס את זכויות הפלסטינים לקראת מו"מ אפשרי בעתיד. אלג'יריה, שפלטה מקרבה 140 אלף יהודים, הייתה הראשונה להודיע על סירובה לפצותם.

ללא קשר לתגובה הערבית, הקיזוז הוא שגיאה מכמה טעמים. ראשית, יש א-סימטריה בין שתי אוכלוסיות הפליטים: מספר היהודים שעזבו או הועזבו ממדינות ערב מגיע ל-850 אלף, לעומת 680 אלף פלסטינים שברחו או שעודדו אותם לברוח מבתיהם. שנית, הרכוש שנאלצו היהודים לעזוב מאחוריהם מוערך בכ-100 מיליארד דולר, והוא גדול עשרות מונים משווי הרכוש הפלסטיני הנטוש.

סיבות נוספות: שטח האדמות שהשאירו היהודים גדול פי ארבעה משטח מדינת ישראל; יחסה של הקהילייה הבינלאומית כלפי הבעיה הפלסטינית משתקף ב-150 החלטות או"ם, בעוד שאין ולו גם החלטה אחת שהתקבלה לטובת הפליטים היהודים.

זאת ועוד - ארגון אונר"א, שקם אחרי מלחמת העולם השנייה במטרה לסייע לפליטים הפלסטינים, מנציח את בעיית הפליטים שנשארו במחנות, בעוד שישראל קלטה את הפליטים היהודים, אם כי תוך עשיית משגים חמורים שפגעו באוכלוסיות אלה.

אוכלוסיית הפליטים היהודים, שהגיעו מעשר מדינות ערביות, הידלדלה במהלך 60 השנים שחלפו. חלקם כבר אינם איתנו, זכרון חלקם התעמעם, ואחרים, על צאצאיהם, איבדו את התקווה שיוכלו לקבל פיצוי על הסבל שגרמו להם פעולות האיבה או אובדן רכושם.

תשלום פיצויים הוא חלק מתהליך כולל של סיום איבה. זהו אקט של פיוס. אקט זה מעוגן לא רק בתפיסה האזרחית, אלא גם במנהגים ערביים, כגון עטוה עשאאיריה (טקס תשלום כופר וסולחה שבטית).

במסגרת "מתווה קלינטון" לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני מ-2001, דובר על הקמת קרן בינלאומית לפיצוי כל הפליטים במזרח התיכון. אמת, הפיצוי נועד להיות חלקי בלבד, אך הוא חשוב ביותר לצורך סגירתו של מעגל האיבה, בניית אמון הדדי וחיזוק התחושה של עשיית צדק אצל שני הצדדים.

לנוכח האתגרים הרבים העתידים ללוות את מימושו בפועל של חוק הפיצויים, חשוב ביותר להציג משוואה המתארת את נדידת שני העמים האלה כחילופי אוכלוסין שהתרחשו אחרי מלחמת העולם השנייה, חילופים שגרמו סבל רב לשתי האוכלוסיות גם יחד.

עבור שתיהן, הייתה העקירה ממולדתן אירוע מכונן.

המשימה שלקח על עצמו משרד הגמלאים אינה פשוטה כלל וכלל, וכדי לבצעה, עליו להחליט ראשית על על מסר ברור: לא הולכים על קיזוז. כל פליט צריך לקבל פיצוי פרופורציונית לרכוש שאיבד.

כמו כן, על המשרד לשתף פעולה עם הארגונים המייצגים את הפליטים היהודים יוצאי ערב בישראל. ארגונים אלה נהנים מרשת קשרים ענפה, הטובה ביותר שיכול משרד הגמלאים לגייס כדי לקדם את מטרותיו.

אם היעד שמציבה המדינה בהעלאת תביעותיהם של יהודי ארצות ערב במסגרת מו"מ עתידי הוא קיזוז, הסיכוי שיוצאי ארצות אלה ירוצו למלא טפסים במשרד הגמלאים הוא אפסי. במקרה כזה, עדיף שהמשרד יחסוך את תקציב קמפיין הרישום המתוכנן, ויקצה אותו למטרות חשובות יותר עבור ציבור הגמלאים.

לינדה מנוחין נמלטה מעיראק בשנת 1970. אביה, עו"ד יעקב עבדול-עזיז, מונה בידי משטר המלוכה בעיראק על פיקוח רישום הרכוש היהודי הנטוש. האב נחטף בערב יום כיפור ב-1972, בדרכו לבית הכנסת, ועקבותיו נעלמו