אם אני 'מאחרת' זה מלחיץ. ואם אתה מאחר?
הייתי על הרצפה. דרכת עלי כל כך חזק, שכל המשפחה שלי לא הצליחה להרים אותי, לא חברים ואפילו לא התרופות. אחרי קצת פחות משנה הצלחתי לקום. לקום ממש, פיזית, מהמיטה. לחזור להרגיש כמו בן אדם שיודע לתפקד. ואז נזְכַּרְתָּ. באיחור
היתה אווירה לחוצה מאוד, שנינו לא ידענו למה לצפות. מצד אחד, היה ברור שלא אשמור את התינוק. מצד שני, אהבת הנעורים הכניסה אותנו לפנטזיה רטובה שנחיה באושר לעולמים, אז בעצם, למה לא?
כל האשליות האלו התנפצו כעבור שלושה ימים, כשיצאתי מהשרותים בצעקות שמחה שהכל תקין. זו היתה הפעם היחידה עד היום בה אני איחרתי. מאז, רק אתם מאחרים.
מאחרים להבין מה אתם זורקים, מה אתם מפספסים, מה יש לכם ביד. נזכרים באיחור כזה גדול, שאני כבר לא מסוגלת לחזור.
השקרים שלך נחשפו. הבגידות שלך יצאו לאור
היינו יחד שנתיים וקצת, אהבנו כמו שרק ילדים יודעים. בילינו, צחקנו, רקדנו, שתינו, שכבנו. פתאום לא שמת לב, השקרים שלך נחשפו. הבגידות שלך יצאו לאור.
הייתי על הרצפה. דרכת עלי כל כך חזק, שכל המשפחה שלי לא הצליחה להרים אותי, לא חברים ואפילו לא התרופות. אחרי קצת פחות משנה הצלחתי לקום. לקום ממש, פיזית, מהמיטה. לחזור להרגיש כמו בן אדם שיודע לתפקד.
ואז נזְכַּרְתָּ. באיחור. נזכרת להתנצל, בהתחלה לשפוך את הלב, אחר כך לכעוס, בסוף גם לאיים, ותמיד תמיד להסביר כמה אתה אוהב ולא יכול בלעדיי. עם כמה שיכולתי ליפול ברשת הזו שוב, בנו סביבי חומת מגן שלא נתנה לי. כך שמבחינתי, איחרת את המועד.
היינו יחד שנה וחצי. אהבה בוגרת, אמיתית, רצינית. נתתי את כולי, נשבעתי שאתה האחד, הרגשתי שהמלחמות שוות את זה, שכל ריב או ויכוח למעשה מסיר עוד מכשול בדרך אל הזוגיות האינסופית שלנו. פתאום, נגמר לך. "כמה סמרטוט יכול לספוג? בסוף הכל נשפך החוצה", אמרו לי. לקחת את כל האהבה שהיתה בינינו וזרקת לפח, בשיחת טלפון כואבת וקשה. לקחת את כל מה שבנינו ואת שלבי ההתבגרות שעברנו ביחד אל עצם היותנו מבוגרים של ממש והעפת דרך החלון.
ואז, אז נזְכַּרְתּ. באיחור. בנופים היפים והמהפנטים של ארגנטינה, בלילה חשוך עם גשם בחוץ, נזכרת להסתכל לי בעיניים, לגמגם קצת. לדבר על בנות אחרות בשקט ולזכור להגיד לי תמיד כמה אני יותר יפה. נזכרת לנסות לגעת, ללטף, לרצות.
עם כמה שרציתי להאמין שהפעם זה יעבוד, הפעם לא תהיה סמרטוט ואני לא אציף אותך, ידעתי שזה לא יקרה. ידעתי ששנינו ניפגע. ששנינו נכאב.
כך שמבחינתי, איחרת את המועד.
זרקת אותי וקראת לי לחזור. שיחקת בי כמו בבובה
היינו יחד בקושי שנה. שנה לא ברורה, לא מוגדרת, מפוצלת, און-אוף. הייתי בחו"ל, ניתקנו קשר, חזרנו לקשר. רבנו, השלמנו, התנצלנו, בכינו, צחקנו, לא הצלחנו להבין מה אנחנו. היינו ביחד אבל לחוד. הנורות האדומות לא הפסיקו להבהב לי, ובחרתי להתעלם.
שיקרת, הסתרת, בגדת באמון שלי פעם אחר פעם. מנגד, אני הצבתי דרישות והעמדתי במבחני אמון תמידיים. הבטחת, הפרת, זלזלת, השפלת, זרקת אותי וקראת לי לחזור. ושוב, זרקת אותי וקראת לי לחזור. שיחקת בי כמו בבובה. בכל פעם שהתחרטת – הייתי שם. חזרתי. סלחתי בלב מלא. אהבתי בלב עצום ואמיתי. יותר מהכל - אהבתי אותך באמת ובתמים.
הרגשתי שהפעם זה יקרה, הפעם ההבטחה שלך תתממש, הפעם תרצה אותי, הפעם לא תוותר עלי, הפעם תלמד להיות גבר אוהב, שאוהב רק אותי. סירבתי לראות כמה אני אומללה, סירבתי להאמין שתלך לתמיד. שכנעתי את עצמי שאתה משתנה ושאתה אוהב אותי יותר מכל דבר אחר. שזה אמיתי וטוב לך כמו שזה בשבילי. שאין סיכוי שתשקר לי שוב, שתסתיר ממני דברים, שתחזור לאותו אורח חיים נוראי שלך.
זרקת אותי. בלי סיבה ברורה, ועם הרבה סיבות לא מובנות. בלי לחשוב פעמיים, ועם לא מעט חשיבה לא הגיונית. קמת והלכת בלי להילחם, ואחרי כל כך הרבה מלחמות.
בלי 'פתאום', בלי ' נזְכַּרְתּ', בלי 'באיחור', בלי לתת לי הזדמנות להרגיש שאיחרת את המועד.
הבחור היחיד שרציתי שייזכר, לא משנה מה כמה באיחור. הבחור היחיד שקיוויתי שיבין מי אני ומה אני עבורו, גם אם זה באיחור מטורף ולא סביר. היחיד שידעתי שאין מצב שהוא יאחר את המועד, כי המועד קיים, פה. עכשיו. תמיד.
אבל זה לא קרה, וכנראה גם לא יקרה.
ועכשיו, הנה אני, בפעם השנייה בחיי, נזכרת באיחור. אני - מאחרת. מאחרת להבין שטוב שלא נזכרת בי באיחור. סוף סוף מצליחה להפנים את כל מה שאנשים סביבי אמרו, להביט מהצד ולראות מה העברת אותי לאורך הזמן הקצר, אבל הכל כך ארוך, בו הכרנו.
פתאום, נזכרתי. נזכרתי כמה זמן עבר מהפעם האחרונה שחייכתי, שצחקתי. נזכרתי כמה המבטים שלך היו קרים ונטולי רגש, כמה הכעס שלך היה לא ברור לי ולא מובן, כמה שיקרת לי והסתרת ממני והכנסת את שנינו לאשליה שתשתנה. כמה ניסיתי להיות מישהי אחרת בשבילך, בשבילי, בשבילנו. כמה דרשת ממני זוגיות שאיננה זוגיות. כמה דברים לא הבנתי, ועכשיו אני מבינה - באיחור.
כן. פתאום, נזכרתי.
באיחור.
אבל זה לא מלחיץ. אין אווירה מתוחה. וזה כנראה האיחור הכי חשוב שהיה לי בחיי.
- מאמרים, סיפורים וטורים על פרידה
ועל אהבה נכזבת
לפנייה לכתב/ת 
