אתה חי רק פעמיים

כל ספר טוב כדאי לקרוא כמה פעמים, אבל יש ספרים שחייבים לקרוא פעמיים. תירוצים יש תמיד: הייתי צעירה מדי, תמימה מדי, לא מנוסה בקריאה, אבל לא זו הסיבה האמיתית. החמצתי את הספרים האלה בקריאה ראשונה כי הסופרים שלהם היו מוכשרים מספיק כדי לשטות בי.

התפסן בשדה השיפון  - ג'יי די סאלינג'ר

ממי כולם מתפעלים כל כך? את מי מעניין בכלל ההולדן קולפילד הזה ועל מי הוא מנסה לעשות רושם? סתם סנוב מפונק שמדבר בסלנג מיושן. טוב, הסלנג המיושן באמת לא היה באשמתו, ולמען האמת, גם כל השאר היה באשמתי. הייתי בת חמש עשרה. בני גילי העריצו את הולדן, ואני לא: אבל גם אני לא הבנתי את "התפסן בשדה השיפון". לא בטוח שידעתי מה זה "מספר", בטח שלא "מספר בלתי אמין".

התפסן בשדה השיפון. על מי הוא מנסה לעשות רושם? (צילום:AFP)

האירוניה התבזבזה עלי. נפלתי הישר למלכודת שטמן סלינג'ר לקוראיו וקיבלתי את מילותיו של הולדן כאמת לאמיתה. האמנתי לסיפורים שלו על חיי הפנימיה. בלעתי את ההתפארויות שלו בלי למצמץ. הייתי צריכה קריאה נוספת, עשר שנים מאוחר יותר, כדי לגלות שמדובר בילד דחוי שמתאמץ בכל כוחו להסתיר את העובדה הזו מהעולם. הפער הזה, בין המציאות לבין מאמציו של הולדן לייפות אותה הוא אחד הדברים שמבדילים בין סתם כרוניקת התבגרות לבין היצירה הנפלאה והחכמה של סלינג'ר.

לוליטה - נבוקוב

עוד פח שנפלתי בו בנעורי. לפחות לא הייתי לבד. רבים נפלו בפח הזה, וחלק לא יצאו ממנו מעולם. מבקרי ספרות מכובדים כליונל טרילינג שרו שירי הלל לאהבה המופלאה של הומברט למושא תשוקתו בת השתיים עשרה. הומברט החלקלק, או שמא נבוקוב יוצרו, סימאו את עיני בתיאורי חלקות עורה של לוליטה, רגליה בחצאית הטניס, שערה הנוצץ בשמש – עד שטעיתי לחשוב שמדובר בסיפור אהבה טראגי ולא בפשע נגד קטינות. "אפילו לא הייתי הראשון," מצדיק הומברט את עצמו. לוליטה היא זו שפיתתה אותו, הוא ממשיך ומצטדק ככל הפדופילים.

לוליטה. עוד פח שנפלתי אליו

אבל האמת האכזרית היא, כפי שמסביר הומברט עצמו בפשטות, לאחר ששרלוט, אמה של לוליטה, נהרגת בתאונה: "אתם מבינים, לא היה לה שום מקום אחר ללכת אליו". צריך יכולת קריאה למתקדמים כדי לזהות בין השורות, מבעד למילותיו של הומברט, את הנערה האומללה, היתומה משני הוריה, שנופלת קורבן לפושע הנשוי לאמה. להעריץ את התושיה שהפגינה כשברחה ממנו (אל קווילטי – מן הפח אל הפחת) ואת כוחות הנפש שלה שסייעו לה לשקם, איכשהו, את חייה, עד מותה בגיל שבע עשרה. צריך יכולת כתיבה של מאסטר כמו נבוקוב כדי ליצור רומן כמו לוליטה.

אנה קרנינה - לב טולסטוי

ספר גדול, חשבתי כשגמרתי לקרוא את הרומן בפעם הראשונה. רק חבל שהוא הכניס שם את כל התיאורים המשעממים האלה של החקלאות. למען האמת, חבל שהכניס בכלל את הטיפוס המעצבן ההוא לוין. בשביל מה היה צריך אותו? אולי כדי לחתן את קיטי, שנשארה לבדה אחרי שורונסקי בחר באנה. או כדי להעמיד הקבלה חינוכית ומשעממת של חיי נישואים מהוגנים מול הרומן האסור של אנה וורונסקי, שהיה, כמובן, עיקר העלילה מבחינתי.

בפעם השניה קראתי את הרומן שבע שנים מאוחר יותר, הפעם ברוסית, מה שהכתיב קצב איטי מאוד והתעכבות על כל משפט. הפיתוי לדלג על הגיגיו של לוין בנוגע לחקלאות ולמצב האיכרים היה גדול, אבל התגברתי עליו, וטוב שכך. בקריאה שניה, סיפור אהבתם של אנה וורונסקי נראה לי כפיתיון שמשליך טולסטוי לקוראיו, ובאמצעותו משכנע אותם לקרוא רומן רעיונות ענק העוסק בשאלה הנצחית: איך לחיות?

בקריאה הזו נראו לי לוין וקיטי מעניינים הרבה יותר מאנה ו-ורונסקי, והניסיון לחיות חיי זוג על כל הקשיים הכרוכים בהם נראה אמיץ מבריחה רומנטית לאיטליה. הפעם הצלחתי גם לראות את האירוניה ביחסו של טולסטוי אל לוין ואל לבטיו האינסופיים, שהחמצתי לחלוטין בקריאה ראשונה. אבל האירוניה הזו אינה עושה את הלבטים לרלוונטיים פחות – להיפך. "גם להבא אשוב ואתכעס על איוואן הרכב, גם להבא אגרר לויכוחים ואשמיע את דעותי שלא לעניין..." חושב לוין בשורות החותמות את הרומן (תרגום: נילי מירסקי). כך גם אני. ואחר כך אלך לקרוא שוב ב"אנה קרנינה".

ג'יין אייר - שרלוט ברונטה

באמצע המאה ה-19 הצטרפו למעגל הקוראים רבבות ילדים שחיפשו חומר קריאה. אחת הסוגות הפופולריות של התקופה היתה רומן החניכה, המלווה את גיבוריו מילדות לבגרות. כמו רבות אחרות, גם אני קראתי את ג'יין אייר לראשונה כילדה.

העובדה שג'יין בת עשר בתחילת הסיפור גרמה לי לחשוב שמדובר בספר ילדים מז'אנר ספרי היתומות שהיו אהובים עלי. בקריאה חוזרת בבגרותי התגלה לי רומן גותי אפל ועם זאת ריאליסטי להפליא, המצייר תמונה מרירה ואכזרית של חיי נשים וחיי נישואין, מעין אזהרה לילדות באשר הן.

מותה של שרלוט ברונטה בגיל שלושים ותשע, מסיבוך הקשור בהריון (ראשון ומאוחר), נדמה כחיקוי של החיים את האמנות: האמנם טוב עושות נשים בבחרן בחיי הנישואין? ובכל זאת, הספר מציע איזשהו מוצא, ותובנה: לא על הכסף בלבד ולא על האידיאל בלבד ואפילו לא על האהבה לבדה מתבססים חיי הנישואין. ללא יסוד החסד והעזרה ההדדית בין בני זוג לא תיתכן אהבה בת קיימא (נו טוב, גם קצת כסף לא מזיק).

מאדאם בובארי - גוסטב פלובר

ספר על שום דבר, הגדיר אותו פלובר עצמו. כמובן, יש לספר עלילה ברורה למדי. אמה הצעירה והבלתי מנוסה נישאת לשארל האפרורי ומוצאת לעצמה מפלט בשני מאהביה ובהרבה הרבה קניות בהקפה. הקניות, לא המאהבים, הן אלה שמביאות לבסוף למותה. כמובן שכנערה

האמנתי לאמה בובארי, ראיתי בה נפש רגישה המוצאת עצמה כבולה לנישואים אומלללים ולחיים קרתניים משמימים...

למעשה, גיליתי הרבה יותר מאוחר, אמה היא בורגנית נלעגת ופרובינציאלית, כמו כל דמויותיו של פלובר ללא יוצא מן הכלל. אבל הספר הוא לא על אמה הפרובינציאלית, לא על שארל בעלה ולא על ה"חברה" הבורגנית, חלילה. כמו שפלובר הסביר בעצמו: זה ספר על שום דבר.

ולא, לא כמו "סיינפלד", מאדאם בובארי הוא על שום דבר כי הוא מה שהוא בעצמו. הוא לא צריך שום דבר להיות "על". הוא יחיד במינו, מדויק ומנוסח ממש כמו שירה. כל מילה במקומה, כל משפט מחושב בצליליו ובקצבו, כל פיסקה מנוסחת לפי הגיונה הפנימי. וכמובן, זהו הספר בו הביא פלובר למושלמות את המבע המשולב (נקודת המבט של הגיבור השלובה בזו של המספר), שהפך לסימן ההיכר של הפרוזה של שיא הרומן הריאליסטי. אז על מה מאדאם בובארי? על איך לכתוב. אני עוד מנסה ללמוד.

מאיה ערד, סופרת, פרסמה לאחרונה את "אמן הסיפור הקצר" (הוצאת חרגול)