ים תיכון חדש

יוסי סוכרי, סופר, מרצה לפילוסופיה. פרסם את הספרים "אמיליה ומלח הארץ : וידוי", "מקלטור" ו"לא תקין רומנטית". הסיפור "אפשרות" פורסם ב"לה פנסה דה מידי" (כתב עת צרפתי) במסגרת פרויקט מיוחד עם עוד כארבעה עשר טקסטים של סופרים מאגן הים התיכון. זה פרסומו הראשון בעברית

האפשרות

המחשבה על כך שחמישה-עשר סופרים מארצות שונות של הים התיכון כותבים על דבר-מה הקשור ב-20 בינואר 2010 מרעידה אותי. היא נוזלת אט-אט אל מחוץ לתודעתי רק כדי לפנות מקום לדבר שרציתי כל חיי שישכון בה: אפשרות ממשית שיום אחד ארצות הים התיכון יהוו גוש אוטונומי בעל סדר-יום משלו. האפשרות הזו הייתה עבורי חלום מאז ימי ילדותי המוקדמת. במרוצת השנים החלום הזה הלך ותפח, עד כי ממדיו גרמו לי לחוש שאם לא יתגשם הוא עלול לפגוע בי.

ים תיכון חדש. החלום שעלול לפגוע בי (צילום: זיו רינשטיין)

עכשיו הוא מתגשם, עכשיו האפשרות שיום אחד ארצות הים התיכון יהוו גוש אוטונומי מתאכסנת בתודעתי. זה לא אומר כמובן שהאפשרות הזו אכן תתממש ביום מן הימים, אבל זה כבר לא חשוב, על כל פנים לא כרגע. בשלב זה די לי בכך שהיא עצמה שוכנת בתוכי לבטח. ההסתפקות שלי באפשרות בלבד, ולא במימוש שלה, עשויה לעורר תימהון בקרב אנשים מסוימים, אבל זה רק מפני שהם אינם מכירים את המקום שבו אני גר. זה רק בגלל שהם אינם יודעים שבמדינת ישראל, האפשרות לשלום אזורי רחב היא ההישג המרבי שניתן להגיע אליו. זה רק משום שבישראל קיומה של האפשרות הפך זה מכבר להיות המימוש בכבודו ובעצמו.

הכמיהה הבלתי מרוסנת שלי לקיומה של האפשרות שיום אחד מדינת ישראל תהיה חלק ממארג ים-תיכוני עצמאי מקורה בשלושה שורשים הקשורים זה בזה לבלי התר: השורש הראשון הוא מקום הולדתם של הוריי, או ליתר דיוק האופן שבו בהם הציגו אותו – לוב מעולם לא הוצגה על ידם כארץ אויב; הם ראו בה מולדת לכל דבר ועניין. לא מולדת ישנה שהם המירו במולדת חדשה, כי אם מולדת שוות-ערך למולדת הישראלית.

הם נעו תדיר בין שתי המולדות הללו במטרה להכריע – לא לטובת זו או לטובת זו, אלא במטרה להכריע את ההכרה של הסובבים אותם בכך שהדבר אפשרי. הניסיון הזה היה חסר סיכוי; איש לא רצה לשמוע על כך, על כל פנים לא כאן. אף אחד מקרב הישראלים שהם פגשו לא הסכין לקבל את המחשבה שארץ ערבית יכולה להיות שוות-ערך למדינת ישראל עבור יהודים.

חוץ ממני. אימצתי את תחושתם עד תום. אני זוכר היטב כיצד הגבתי כאשר אחת המולדות שלהם פגעה באופן ישיר באחרת. היה זה בחודש פברואר של שנת 1973. ב-21 בחודש הפילו מטוסי חיל האוויר הישראלי מטוס לובי אזרחי מעל מדבר סיני וגרמו למותם של 108 אנשים חפים מכל פשע. כאשר שמעתי על כך מאִמי הרגשתי שריאה אחת שלי מחוררת את האחרת. הנשימה החלקית שלי נמשכה גם למחרת, כאשר באתי בשערי בית הספר היסודי המקיף שבו למדתי. דבוקת התלמידים העולצת שרחשה בחצר היוותה עבורי גוש של זפת.

עד היום אינני יודע כיצד הצלחתי לפלס ביניהם את דרכי ובקִרבי ריאה אחת, אבל הצעידה בחצר הייתה כאין וכאפס לעומת הטיפוס במדרגות לקומה השלישית; אלה היו מדרגות שמובילות למרתף – הרגשתי שעם כל מדרגה שאני עולה, כך אני יורד עמוק יותר ויותר לשורש הקונפליקט שהבעיר את נשמתי. חשתי בלבי את מה שהיום אני יודע בשכלי: לנצח נגזר עליי לנוע בווריאנטים השונים של הזרות, להשריש עצמי בתוכם, להפוך אותם לחדרי ביתי.

כאשר חציתי את מפתן הכיתה ראיתי על הלוח משפט כתוב שהתייחס לאירוע שאמי סיפרה לי על אודותיו. אני זוכר אותו, אבל הוא שכח אותי. הוא לא שם לב לכך שיש בכיתה ילד אחד שלא באמת יכול לקרוא: "כל הכבוד לצה"ל שהפיל אתמול מטוס של האויב". הוא לא שם לב לכך שיש שם ילד אחד שהוא לא יכול לשקר אותו. מחקתי אותו מהלוח, אבל לא הסתפקתי בכך: שטפתי את הספוג שבאמצעותו עשיתי זאת. לא יכולתי לשאת את המחשבה שהמשפט הזה יתאכלס בחפץ שנשאר בכיתה. לא יכולתי לשאת את קיומו של האבק שיזהם את תודעתם של תלמידי הכיתה שלי בשקר גס.

השורש השני שממנו צמחה כמיהתי למארג ים-תיכוני עצמאי הוא הביקורים שלי בארצות הים הזה וחוסר הביקורים שלי בהן. מבין כל הארצות הרבות שבהן ביקרתי, רק באלה של הים התיכון הדבר המופשט הזה שנקרא האני שלי קיבל צביון קונקרטי. רק בהן הרכיבים השונים שלו הגיעו לכדי אינטגרציה מושלמת שחילצה אותו מכלאם של הפירוק והתלישות.

יכולתי ממש לגעת בו – הוא נח על חוף הים של מרסיי, חש במגע החמים והחכם של תושבי איסטנבול, צעד כבמסדרון ביתו בשדרות הרמבלאס של ברצלונה, התרחב מאושר כאשר התכווצתי על מנת להיכנס למוניות בקזבלנקה, אִפשר להיסטוריה הארכיטקטונית של ברצלונה ללעוג לזמניותו, התנגד לדברי הבלע ששמעתי כנגד היהודים ברחוב מרכזי בתוניס, התענג בלא להתמוסס על עישון הנרגילות בבתי הקפה של קהיר, שוחח עם עמדותיהם של הפילוסופים הפרה-סוקרטיים בחוצות אתונה והרהר בהיסטוריה הרומאית על סף מפרץ סורנטו.

אבל גם ארצות הים התיכון שלא ביקרתי בהן תרמו תרומה מכרעת לגיבושו של האני שלי. גם הן שינו את מצב הצבירה שלו מנוזל

למוצק. חוסר האפשרות שלי לטייל בטיילת של ביירות וליהנות מהופעה של סמירה תואפיק, הזמרת האהובה עליי, ייצר בי תסכול. אי-היכולת שלי לבקר בביתו הדמשקאי של חברי מהאר, שאותו הכרתי ב"לונדון סקול אוף אקונומיקס", הכעיסה אותי. אבל אפשר שהדבר שתרם יותר מכול לתחושת הממשות של האני שלי הייתה העובדה שלא יכולתי לבקר בבית הוריי שבויה ג'נראלי בריקולה בבנגאזי.

לא יהא זה מוגזם לומר שהגעגועים למקום שבו לא הייתי מעולם כוננו את האני שלי. אחרי הכול, הגעגוע לשם הוא געגוע למקום שבו התרחשו כל הסיפורים שהוריי סיפרו לי על ילדותם, כלומר כמיהה לבסיס ההתהוות של הנפשות שהצמיחו אותי. אני זוכר שפעם אחת, כאשר צעדתי בשעת בין-ערביים בטיילת של בת-ים, הגעגוע שלי ל"לונגו מארה", הטיילת רחבת הידיים של בנגאזי, היה כה חריף עד שדימיתי בכל אופן אפשרי כמעט שאני מתהלך בה.

וכך שורת העציצים שנחו מול עיניי הפכה לעצי תמר גבוהים, הבטון הסדוק והכעור שעליו צעדתי לאריחים הצמודים זה לזה שמוטבעים בהם ציורים שובי עין, הגלשנים הבודדים שריחפו על הגלים היו לאוניות משא איטלקיות, המוזיקה המזרחית-ישראלית הגסה למוזיקה ערבית קלאסית העולה כה שקטה ועמוקה עד שהיא מנעימה אפילו את זמנו של מדבר סהרה, הנערות העירומות למחצה שהידסו מולי נדמו לנשים ערביות לבושות בשמלות ארוכות ועל ראשיהן סלסילות קש עמוסות תמרים, והעברית – אהובתי רבת השנים (שלא פעם בגדתי בה לטובת השפות שבהן אפשר לקרוא פילוסופיה), שנמלטה בשטף מגרונותיהם של העוברים ושבים – הפכה בעיני רוחי לתערובת של איטלקית וערבית שדוברה בעצלתיים.

השורש השלישי והאחרון היה אדם. למעשה, יהיה מדויק יותר לומר שהייתה זו רוחו של אדם: הרוח של אלבר קאמי. מיום שעמדתי עירום ועריה אל מול עולם המחשבה, נעתי כמו כדור טניס בין המכה החדה והקצרה של הפילוסופיה האנליטית לבין המכה העמוקה והארוכה של הפילוסופיה הקונטיננטלית. שתיהן הפליאו בי את מכותיהן – פעם חדרה לראשי הגותו של לודוויג ויטגנשטיין, ופעם זו של מרטין היידגר, פעם הפנמתי את המחשבה של ברטראנד ראסל ופעם את זו של אדמונד הוסרל.

קאמי. רוחו היא סוג של שורש (צילום: Gettyimages)

רק פילוסוף אחד לא היה צריך להרביץ בי את תורתו: אלבר קאמי. מעולם לא שפטתי אותו באורח שכלי. היחס שלי אליו היה רגשי בתכלית, קיבלתי אותו בלא תנאי ובשום מצב לא חשתי זר במחיצתו. הזרות שלו הייתה לי לבית: התפלשתי בה, ראיתי בה מסד שעליו אוכל לבנות עולם חמים. תפישת האבסורד שלו הייתה לי לאם ואחות, היא אפשרה לי להניח את ראשי ברגעי התהייה הקשים מנשוא.

והכול הודות לדבר אחד: היותו האדם הים-תיכוני האולטימטיבי. האדם המורד. האדם הראשון. היה בו כל מה שנכספתי אליו: חדות מחשבתית נדירה, יכולת כתיבה חפה מכל סממן של עודפות, אופק מחשבה רחב מכל רחב, חמימות אנושית בולטת, ובעיקר היה בו את מערב אירופה בלב ואת צפון אפריקה בראש ולהפך, כלומר את הים התיכון בכל הגוף.

שלושת השורשים הללו התמזגו בשלמות והיו לצמח אחד ב-20 בינואר 2010. בתאריך הזה הגיעה אליי בדואר הזמנה רשמית הכתובה באנגלית ובערבית להשתתף בכנס שנושאו הים התיכון ושעתיד להתקיים בטריפולי בחודש דצמבר. תחת הכותרת הופיעה רשימת המרצים ונושא ההרצאה של כל אחד מהם. בין היתר היו שם שמי וכותרת ההרצאה שלי: "אלבר קאמי הוא הים התיכון".

קראתי אותם בקול ארבע פעמים על מנת לוודא שאכן בי מדובר. אבל הקול שלי לא קרא אותי. הוא לא הבחין במתח שהייתי נתון בו. הוא הוסיף לי נדבך של מתח משלו: הוא רעד. לאחר מכן קראתי בזהירות בתחתית הדף, שם נכתב באותיות קידוש לבנה שהשלטון הלובי מזמין אותי לכנס כאורחו האישי ושאנשיו יטפלו בעצמם בכל עניין הקשור בשהייה שלי בארצם. האמנתי בכל לבי לכך שאני לא מאמין למראה עיניי.

ההזמנה הזו עברה כברת דרך ארוכה עד שבאה לנוח לפניי בשלווה. עד כמה שהדבר נשמע אבסורדי, המסע שלה החל באופן כלשהו בטרם החלה להתקיים. במובן הזה היא דמתה לילדה שסיפור חייה מתחיל במקום שבו הוריה נפגשו לראשונה. בחודש יולי של שנת 2009, בעודי יושב ביום קיץ אפרורי על ספסל דהוי בחוף הים בהרצליה וטווה במחשבתי את עלילת הספר החדש שביקשתי לכתוב, צלצל הטלפון הנייד והמספר על הצג לא הותיר בי ספק כי השיחה מגיעה מחו"ל.

עניתי במהירות, כאילו בכך אני מספח כהרף עין את ישראל לעולם השפוי. מהמכשיר בקע קול של גבר בגיל העמידה בעל מבטא צרפתי שעשה כל מאמץ לשוות לעברית שדיבר רושם תיקני. הניסיון שלו היה נואל; משפטיו היו זרועים טעויות, אבל העברית הקלוקלת שלו עשתה את הדבר הנכון ביותר שניתן היה לעשות: היא בישרה לי את הבשורה שביקשתי לשמוע כל חיי.

האיש הציג את עצמו כרוז'ה מונין, עורך הדין של שגרירות לוב בפריז. הוא אמר לי שלאחר שקרא בצרפתית את ספרי "אמיליה ומלח הארץ – וידוי", החליט לעשות כל אשר לאל ידו כדי לסייע לי לבצע רקונסטרוקציה של החיים הפגומים שלי (אני כמעט בטוח שזה היה הביטוי המדויק שבו הוא השתמש) ולעזור לי לבקר בלוב.

"אני אסגור לך את המעגל הזה", הוא אמר (במקרה זה אני בטוח לחלוטין שאלה בדיוק היו דבריו, שכן ציינתי לעצמי כי למרות שליטתו החלקית בעברית, את הביטוי הדיבורי הזה הביע ללא דופי). לא שאלתי אותו כיצד הוא מתכוון לעשות זאת; באותם רגעים לא רציתי בחברתו של הפיכחון, ידידי הקרוב – ביכרתי על פניו את חֶברתהּ של הפנטזיה, האויבת רבת השנים שלי.

היא גמלה לי על כך בדרכה שלה – במהלך הימים הבאים לא ראיתי דבר מלבדה, היא הציפה אותי, היא שמה את הפיכחון ללעג ולקלס עד שלא יכולתי לחשוב כלל שיש בו ממש, כלומר שבגדתי בישות אמיתית. היא גרמה לי להיענות ללא סייג לבקשתו של אותו צרפתי דובר עברית ולשלוח לו את הנושא שעליו הייתי רוצה להרצות בכנס בנושא הים התיכון העתיד להתקיים בלוב.

אבל הימים חלפו ולא שמעתי דבר מרוז'ה מונין .כעבור חודשים אחדים נקם בי הפיכחון על בגידתי. ביום קיץ לוהט בתחילת נובמבר, כאשר הייתי מותש כליל מהחום, המחשבה שלעולם לא אהיה בלוב מסמרה אותי למיטתי ולא אפשרה לי אלא לחוות עד תום את הלחות המטורפת שבחדר. הפעם לא המחשבות שלי נזלו ממני אלא אני נזלתי מהן. לא היה מי שיחשוב אותן, הייתי לאין, לכלום, לריק.

לאחר כמה ימים, כשגל החום חלף והסתיו עמד בפתח, נסעתי למוזיאון יהודֵי לוב באור יהודה. מאחר שביקרתי בו פעמים אחדות קודם לכן, ידעתי שהוא מעניק לבאים בשעריו אשליה של שהייה אמיתית בלוב. צחקתי בלבי שבארץ שבה האפשרות היא המימוש בכבודו ובעצמו, אזי האשליה של המימוש נמצאת בדרגה גבוהה יותר ממנה, ולפיכך היא יותר מציאותית ממנו. אבל ברגע שנכנסתי למוזיאון הוא חטף ממני את המחשבה הזו משל הייתה תמונה יקרת-ערך. התמונות הרבות שעל הקיר, הפסלים הצמודים לקירות, הבגדים התלויים בארון שדלתותיו פתוחות לרווחה, עגלת הסוסים והמכונית הישנה שעמדו באמצע המוזיאון – כל אלה רק גרמו לי להתגעגע ללוב עצמה.

שבתי לביתי, אבל הבית עדיין לא שב אליי. במרכז חדרי נותרה כאבן שאין לה הופכין האכזבה שנחלתי מאותו אזרח צרפתי. גם בעובדה שלא נותר זכר לימים הלוהטים של תחילת נובמבר לא היה כדי להקל עליי. בימים הבאים הגעגוע ללוב הממשית פילח את כל הפעולות שעשיתי. הוא ביתר אותן. במהלך ההרצאות שלי ראיתי לשניות אחדות לנגד עיניי קהל מאזינים ערבי במקום את הסטודנטים שלי.

כאשר ראיתי קבוצת גברים צעירים משחקת כדורגל במגרש החול הסמוך לביתי דימיתי בעיני רוחי את קבוצת הכדורגל מכבי בנגאזי, שאבי היה הכוכב הראשי שלה. כל אימת שראיתי סרט ישראלי בטלוויזיה התעורר בי דחף עז לבקר בתיאטרון ברניצ'ה, היכן שאמי הפגינה את יכולת המשחק הנדירה שלה.

הגעגוע לא דעך. הוא התעצם בתוכי כמו גידול ממאיר. ידעתי שעל מנת להוציאו עליי לעבור ניתוח לשינוי המבנה הנפש שלי. ידעתי גם שניתוח כזה אינו מן האפשר, על כל פנים לא עם הטכנולוגיה הקיימת. המתנתי בחוסר מעש לעתיד. הוא הגיע ב-20 בינואר 2010. כל שנותר לי לראות עכשיו זה אם ההזמנה המונחת בשלווה על שולחני תצא אל הפועל, או שמא גם בלוב, כמו בישראל, האפשרות לבדה היא כבר המימוש בכבודו ובעצמו.