מותר לתבוע בבית משפט או רק בבית דין רבני?

שאלה:

קניתי מוצר שבתעודת האחריות שלו כתוב "סמכות השיפוט הייחודית בכל הקשור לכתב אחריות זה הינה בבתי המשפט המוסמכים בישראל". החברה לא עמדה בתנאי האחריות. האם מותר לתבוע אותם בבית משפט, או רק בבית דין תורני?

(ושאלות דומות שהתקבלו: 1. בפוליסת הביטוח שלי כתוב שכל תביעה תידון רק בבית המשפט בתל אביב. האם כאשר אני תובע את חברת הביטוח אני חייב קודם לפנות לבית דין רבני? 2. האם מותר לחתום ניירות של פתיחת חשבון בנק שבו הסכמה מראש לדון רק בבית משפט אזרחי).

תשובה:

בדרך כלל, בעולם הלכתי אידיאלי, אדם דתי אמור לפנות אל המשפט העברי כדי לפתור את ענייניו. במצב הקיים בימינו, כשחלק נכבד מאזרחי המדינה אינם מנהלים את עסקיהם לפי ההלכה, והדין הדתי תלוי במידה רבה בהשקפה ובזרם אליו שייך בית הדין, המצב מאוד מסובך. המאבקים המשפטיים הגדולים, גם אלו של העולם הישיבתי והרבני בתוך עצמו, נערכים בערכאות אזרחיות ולא בבתי דין תורניים.

איסור הפניה לערכאות של גויים

מיד לאחר מעמד הר סיני, פותחת התורה במערכת ארוכה של מצוות משפטיות: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (שמות כא). למדו משם חכמים שאת המשפטים שמים דוקא "לפניהם" – לפני הדיינים המכונים "אלוהים" ולא לפני דיינים גויים או הדיוטות.

החשיבות הרבה של השיפוט בפני ערכאות דתיות קשורה למהותה של היהדות. היהדות אינה השקפה, אלא דרך חיים האמורה לתקן כל פרט בחיי האדם, הגשמיים והרוחניים. ה' מודיע שבחר באברהם כי ידע שיצווה "את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". אם אדם מבקש צדק ומשפט והוא נזקק לפנות לגויים או למערכות שמחוץ ליהדות כדי להשיגם, הרי הוא מכריז בזה שאין בכוחה של התורה להסדיר ולפתור עניינים מהותיים בחייו. לכן פסקו הראשונים, שאפילו אם הדין אצל הגויים והיהודים זהה, חייב יהודי לדון בדין היהודי בלבד. אם אינו יכול לקבל סעד בדין היהודי, עליו ליטול רשות מבית הדין (רמב"ם סנהדרין כו ז) או ממנהיגי הקהילה (מהר"ם במרדכי בב"ק סי' עד), ורק מכוחם הוא יכול לפנות לערכאות של גויים, לצורך הוצאה לפועל. כך גם נפסק בשו"ע (חו"מ כו).

בעלי התוספות הוסיפו להבהרת איסור זה, וקבעו שהבעיה נעוצה ביסודות המשפט. בהבנת הכוח המאפשר לכפות על אדם לעשות או לשלם בניגוד לרצונו, הקו המבחין בין צדק לאלימות. לדעתם, סמכות כפייה על אדם יכולה להיות מסורה רק בידי מי שבא בכוח סמכות גבוהה מהאדם, ולענייננו – דיינים סמוכים בשרשרת הדורות מהר סיני, השואבים את סמכותם מצו ה'. (ב"ק טו א).

ערכאות של הדיוטות

הדיוטות הם אנשים שלא הוסמכו בשרשרת הדורות איש מפי איש ממשה רבינו. לאור העובדה שמסורת הסמיכה בישראל נקטעה בסמוך לאחר צאתנו לגלות, אין לנו כלל חכמים סמוכים במובן ההלכתי משפטי. ההלכה מחלקת בין ערכאות של גויים לבין הדיוטות, בהבחנה מפורסמת שניסח הרמב"ן (בפירושו שמות כא א) "שאם רצו שני בעלי הדין לבוא לפני ההדיוט שבישראל מותר הוא, ובדקבלום עילויהו דינו דין ( = וכשקבלו אותם על עצמם דינם דין), אבל לפני הגויים אסורין הם לבוא לפניו שידון להם בדיניהם לעולם". הבחנה זו נפסקה בשולחן ערוך (חו"מ כב).

תניית שיפוט במשפט העברי

האם כאשר הסכימו הצדדים מראש על תניית שיפוט לפי דיני הגויים, יכולים לתבוע בערכאות של גויים? לשאלה זו נדרש הרא"ש בתשובותיו (כלל יח ד) ופסק שהאיסור לפנות לגויים כערכאה ראשונית עומד בתוקפו גם במקרה כזה. גם השו"ע פסק כך (חו"מ כב ב).

הפוסקים שם העירו שיש לחלק בין מקום השיפוט לבין הדין החל בענייני ממונות. כאשר אדם קיבל על עצמו בהסכם בר תוקף הלכתי לדון בדייני גויים ולפי חוקיהם, הרי שבזאת הוא מוותר או רוכש את כל הזכויות הממוניות המגיעות לו לפי דיני הגויים. עם זאת, אסור לו לפנות אליהם כדיינים, והוא מחויב לדון בדייני ישראל, אך הדין שהללו יחילו עליו יהיה בהתאם לדין שקיבל עליו בהסכם שערך. התוצאה תהיה שדייני ישראל יעניקו את הזכויות שקנה בהסכם לפי הדין הזר (סמ"ע שם ס"ק יא).

נושאי שיפוט

למרות האמור לעיל על כך שהתורה מביאה את המשפט לחיי היהודי, יש תחומים שהוכרו בהלכה כשייכים ל"אמנה חברתית" והסכמה ציבורית, ובהם לא ניסו ליצור הלכות אלא לתת תוקף למנהגי והסכמי הקהילות. נושא בולט ומייצג בתחום זה הם דיני המיסוי.

התורה מסרה את סמכות המיסוי למלך ולקהילה, ובהתאם לכך התחום המשפטי של המיסוי נידון לפי הסכמות ומנהגי המקום. כבר לפני 700 שנה העיד הרא"ש ש"מנהג פשוט בכל תפוצות גלות ישראל, מי שחייב מס לקהל, חובשים אותו בבית הסוהר, ואין מביאין אותו בפני בית דין, אלא טובי העיר דנין אותו כפי מנהגם." (כלל ז יא).

כלומר, ישנם תחומים שמראש נמסרו לניהול הקהל, ההלכה לא קבעה בהן מסמרות והיא אינה מצפה שהדיון בהם יהיה כפוף לדיינים לפי קודקס הלכתי מחייב. הרשות נתונה לקהילה ליצור מערכת כללים אזרחית, ולשפוט לפיה, בכוח סמכות הקהילה והציבור.

שאלת ההיקף של תחומים אלו היא שאלה כבדת משקל, ואנו מוצאים בהלכה דעות רבות בעניין זה, ובינתיים אין בו הכרעה. עיקר הבעיה ההלכתית נעוץ במעבר בין ניהול קהילה לניהול מדינה, שכן מרובים התקדימים וההלכות הנוגעים לניהול הקהילה, ומועטים מאד התקדימים וההלכות הנוגעים לענייני מדינה.

דומה שמוסכם כמעט על כל הפוסקים שענייני מיסוי, תקנים ותקינה, ביטחון ומשפט בינלאומי, תקנות מסחר ורישוי עסקים, תעבורה, ועוד מספר תחומים - מסורים לידי הקהל. יש מחלוקות בנוגע לדיני עבודה, הדין האישי, המשפט האזרחי, הדין הפלילי, משפט מנהלי וציבורי, וחוקים עירוניים.

ערב קום המדינה, נדרש לשאלה זו הרב הראשי דאז, הרב הרצוג זצ"ל. הוא סבר שמדינה יהודית חייבת לבסס את חוקיה על משפט התורה, ושחקיקה חילונית תהיה חילול השם ציבורי חמור, שהרי כפי שכתבנו לעיל, משמעות הדברים מתפרשת כאילו, חס וחלילה, אין אפשרות להגשים את התורה בחיי הציבור בישראל. הרב חיים עוזר גרודינסקי, מחשובי הפוסקים בדור ההוא באירופה ומראשי אגודת ישראל, חלק על דעתו, והציע להניח את מרבית התחומים לניהול הקהל, ולהתמקד בשמירת הדין האישי היהודי והאוטונומיה השיפוטית הדתית.

במבט לאחור, אנו יודעים היום שעמדתו של ר' חיים עוזר הייתה הריאלית והמפוכחת יותר, ושלמרות עמלו של הרב הרצוג, לא עלה בידו לשכנע את קברניטי "המדינה שבדרך" שבכוחו של משפט התורה (כפי שהיה אז) "להרים" על כתפיו מדינה מודרנית. להרחבת העניין ראו בספר "מנחת ליצחק" בהוצאת יד הרב הרצוג.

מצבי דחק ו"ערכאות שבסוריה"

היו קהילות שלא עלה בידן להשיג דיינים תלמידי חכמים, ונתקלו במצב שבו נאלצו לבחור בין מינוי דיינים שאינם יודעים דין תורה, לבין כאוס משפטי ותלות בערכאות של גויים. לשאלה כזו נדרש לפני כ-700 שנה רבי שלמה בן אדרת בתשובתו לחכמי טוליטולה. הוא הציע למנות אנשים טובים וכשרים "לדעת אנשי העיר, ואף על פי שאינן בקיאין, שהכל לפי השעה, וכל מעשיך יהיו לשם שמים. ואם קבלום עליהם אנשי העיר, מותר, ואין אחד מהם יכול לפסלן." (שו"ת הרשב"א ח"ב רצ). יש העדפה ברורה להסדרת השיפוט מתוקף כוח הקהל והקהילה על פני האפשרות של פנייה לגויים או יצירת שטחי הפקר שיהוו חממה לפושעים.

עיקרון זה נפסק גם בשולחן ערוך (חו"מ סימן ח): "ועיירות שאין בהם חכמים הראוים להיות דיינים, או שכולן עמי הארץ, וצריכים להם דיינים שישפטו ביניהם שלא ילכו לפני ערכאות של עובדי כוכבים, ממנים הטובים והחכמים שבהם (לדעת אנשי העיר), אף-על-פי שאינם ראויים לדיינים, וכיוון שקבלו עליהם בני העיר אין אחר יכול לפוסלן. וכן כל ציבור יכולין לקבל עליהם בית דין שאינם ראוים מן התורה. וכל דיין המתמנה בשביל כסף או זהב, אסור לעמוד לפניו. ולא עוד אלא שמצווה להקל ולזלזל בו".

גלגול של מצב זה עומד כיום לפתחם של שומרי המסורת. המצב השתנה באופן מהותי, אך הדחק עומד בעינו. ברוך ה' זכינו ויש הרבה תלמידי חכמים כשרים וטובים, שניתן היה למנות לבתי הדין. הבעיה היא, שזכינו בחסדי ה' לקום במהירות מופלאה מהשואה ולהקים מדינה בישראל, אך לא הספקנו עדיין לבנות את הכלים שיוכלו לתת לנו מענה הלכתי לתחומים רבים בהתנהלותה של מדינה וכלכלה מודרנית. גם אם נאייש את בתי הדין התורניים בדיינים חכמים, כשרים וצדיקים, הם לא יוכלו למצוא בשולחן ערוך ובפוסקים כיצד להכריע בדיני חברות, בניירות ערך, בדיני ביטוח, בנקאות, ועוד.

נעשים תהליכים חשובים מאד בתחומים אלו; ככל שירבו השאלות וירבו השואלים כך תתרחב היריעה של המשפט העברי ותקיף את הנדרש לניהול משפטי כולל של עם בארצו. לעת עתה, אין הלכות קבועות במרבית העניינים בתחומים הנ"ל, ובנושאים רבים התשובה תלויה בהשקפת בית הדין אליו פונים. לאור זאת, עומד יהודי שומר מצוות המעוניין לעשות עסקים במצב קשה ביותר, המשקף את העובדה שאנחנו עדיין בגלות מבחינה משפטית תורנית, וחסרים הרבה כלים הלכתיים והכרעות, בעוד שידוע כי לא ניתן לקיים מערכות כלכליות ומסחריות בתנאי אי-ודאות משפטית.

מצב זה הוא הגורם לכך שמתוך חוסר יכולת למצוא (לעת עתה) פתרון תורני בתחומים מסוימים שבהם "כולם עמי הארץ", כלשונו של השולחן ערוך, "ממנים הטובים והחכמים שבהם (לדעת אנשי העיר) לשפוט ולהכריע בבתי המשפט האזרחיים".

ממילא מובן, שבתחומים בהם יש אלטרנטיבה תורנית, יהודי צריך לפנות אל משפט התורה. בתחומים שבהם אין חלופה כזו, הואיל והקהל (היהודי) קיבל על עצמו מערכת ערכאות ישראלית אזרחית, מותר לו להידרש לשרותיה. זהו גם הבסיס לדעת המתירים לאנשים דתיים לשמש בתפקידי שיפוט.

ההבחנה שהערכאות בישראל אינן "ערכאות של גויים" או "דינא דמלכותא" אלא מינוי של קהל ישראל, בכוח הציבור או המלוכה, היא הסברה העומדת גם ביסוד ההזדקקות התדירה של העולם הדתי למערכות המשפט בישראל. למרות שסברות אלו אינן מתפרסמות בספרים, הרי איש לא יחשוד בראשי הישיבות החרדיות המפורסמות שהם פונים לערכאות מתוך בוז לתורה והרמת יד במשפט העברי. בחדרי חדרים, יודו חלק מהרבנים מחוגים אלו שיש בעיות מורכבות מכדי שיפתרו בתוך בתי הדין שלהם, והואיל ומערכות המשפט האזרחי הן מערכות יהודיות כ"ערכאות שבסוריה", הפנייה אליהן מותרת כמוצא אחרון, אחרי מיצוי האפשרויות לבוררות תורנית.

סיכום

לאור האמור לעיל:

מותר לאדם לפתוח חשבון בנק או לרכוש פוליסה או מוצר שיש בהם תניית שיפוט.

כאשר הצדדים נקשרו בהסכם עם תניית שיפוט, אם ההסכם תקף לפי ההלכה, הם מחויבים בדין החל לפי תניית השיפוט.

כאשר שני הצדדים יהודים, ותניית השיפוט מחייבת פנייה לגויים - עליהם ליטול רשות מבית הדין.

כאשר שני הצדדים יהודים ותניית השיפוט מחייבת פנייה לערכאה אזרחית ישראלית, מותר לכל צד לפנות אליה ישירות. אם יש סיכוי שהצד השני יסכים לבוררות, יש להציע בוררות בבית דין.

כאשר אחד הצדדים (או שניהם) הינם חברה בע"מ, מותר לפנות ישירות לערכאות ישראליות, מכיון שכל ענייני החברות ודיניהם הם חלק מכללי המסחר של הקהל.

לתביעות מתוקף תקנות הגנת הצרכן יש מעמד מיוחד בהלכה, שיש מקום להאריך בו במקום אחר. המדינה משתמשת בצרכנים כחלק ממערכת האכיפה המסחרית שלה, ומטילה קנסות וחובות שמטרתם תיקון חיי המסחר, ואכיפת "מנהגי הסוחרים" המוסכמים. כאשר יש תניית שיפוט בתביעות אלו, או חקיקה המפנה לערכאה מסוימת (כדוגמת הממונה על הגנת הצרכן, הממונה על הונאה בכשרות, הממונה על המידות והמשקולות, תביעות צרכנות וכו'), אין צורך לפנות לבית הדין בבקשת רשות לפני התביעה, וניתן לפנות לאותה הערכאה ישירות.

משיב: הרב דרור ברמה.