כאן לא צריך לסמס

כדי להבין מדוע "בעיניים שלי", סדרת סיפורים תעודיים-אישיים של אנשים צעירים בגליל, היא פרויקט חשוב – צריך להתחיל מהסוף. מיד עם תום שידור הסרט הראשון בסדרה, יכולתם לצפות אמש בפרסומת לוודקה כלשהי, המיועדת לפלח השוק הצעיר מבין הצופים. וממש מיד אחר כך אפשר היה להתרשם מפרומו ל"משדר חירום מיוחד" שייקרא "מתודלקים" וידון בבעית השתייה של הנוער. ילדינו שותים את עצמם למוות, זעקה הקריינות. אם זה לא היה עצוב כל כך, זה היה מצחיק. 

"החולצה של אמא". טכניקת הסיפור של "מחוברות" (צילום: ערוץ 2)

אנשים צעירים צופים בטלוויזיה יותר שעות מאלה שכבר התברגו לתוך מסלול החיים הישראלי המתיש. הם צורכים את רוב מוצרי הצריכה שמפרסמים את עצמם של המסך. הם ממלאים את קופותיהם של יצרני הריאליטי כשהם מסמסים בנחישות לחביביהם. ורוב הזמן, כשהם-עצמם מופיעים על המסך, הם בחזקת מושא עקיף ולא נושא, "תופעה" ולא בני אדם, סיבה לדאגה ולא סיפור עצמאי. ולכן סיפורה של ראדה גברילוב בת ה–18 חזק כל כך: הוא ושכמותו פשוט לא מגיעים למסך בדרך כלל.

"החולצה של אמא" עוקב אחר מסע הגילוי העצמי של ראדה, שהוא גם ההכרח להתמודד עם הטרגדיה של חייה. היא נולדה בקווקז, עלתה ארצה כשהיתה בת שנה יחד עם אחיה הקטנים ואביה. אם המשפחה תלתה את עצמה על עץ כשראדה היתה עדיין תינוקת. הילדים גדלו בפנימיות, ובתחילת הסרט ראדה נמנית עם שכבת הבוגרים של "כפר הילדים" בכרמיאל, פנימיה שהיתה לה לבית.

מסע לליקוט זכרונות

לאט לאט היא מקלפת בסרט את שכבות ההתנגדות לעיסוק בחייה ובמותה של האם, ויוצאת לגלות מי היתה ומדוע התאבדה: "אני מחפשת משהו של אמא שאוכל להיאחז בו", היא אומרת כשהקבר לא מדבר אליה. הא יוצאת ללקט זכרונות של אחיה, של אביה, של קרובת משפחה שמפקידה בידיה חולצה הדורה עם ריחה של האם המתה, והיא משוחחת עם העובדת הסוציאלית בפנימיה על דכאון והתאבדות, משפחות מפורקות ונורמליות, אהבה וכאב ואשם וזעם: את כל זה היא עושה באומץ גדול, במיוחד כאשר היא מעמתת את אביה עם ההורות המנוכרת שלו ועם כך שמעולם לא דיבר איתה באמת ומעולם לא עשו ביחד "דברים של משפחות" כמו לצאת לחופשה.

ובתוך האנומליה הזאת צומחת נערה דעתנית וחזקה שמצהירה בסופו של דבר כי היא לומדת לאהוב את עצמה, בניגוד להתחלה, בה היא ניצבת בפני מראה ושונאת את גופה ואת עודף המשקל שלה. הסוף וההתחלה גם יחד תפורים בגסות מסוימת לסרט שמילה "מרגש" יאה לו, למרות שאין בצידה מסרונים וממון.

משה לוינסון חתום על הפרויקט ודורון צברי הוא ה"חונך" של הסדרה כולה, ואולי משום כך מהדהדת בו טכניקת הסיפור של "מחוברות", אבל אם מדובר במקרה חד פעמי, באמת אין בכך פסול, לבד מן העובדה שהקריינות שהושמה בפיה של ראדה צורמת בהבדל בינה לבין שפת הדיבור שלה. לא נורא: עוצמתו של הסיפור מגמדת את הפגם הזה, וראדה מגיעה אל המסך עם עוצמותיה-שלה, כנערה שמתבוננת באימה וביגון כאחד בנחישות בוגרת, מפוכחת ומרימה עד מאוד. בטלוויזיה מסחרית קצת יותר מוסרית מזו שיש לנו, היא היתה עושה זאת בפריים טיים.