שלב ההוכחות של קרן פלס

שוב אלבום של קרן פלס. שוב תמונת פורטרט עמוקת הבעה. בשלב הזה של הקריירה שלה, פלס כבר מיצבה עצמה כמצליחה שבכותבות הדור הצעיר בארץ, מותירה את שאר חבריה לדור רימון המדומיין לאכול אבק מאחור.

פלס. תו תקן בסיוע רביץ וארז (צילום: זיו קורן)

כעת זה זמנה של פלס להוכיח שהיא הרבה יותר ממפלצת פלייליסט וכי היא ראויה, או לפחות תהיה בעתיד, לעמוד לצד יוצרות מבצעות מסוג יהודית רביץ, שמקבלת באלבום החדש "בין העיר לכפר" קרדיט על הפקה, עיבודים וקולות. רביץ אף זוכה למחמאה מעוררת ציפיות מפלס, שרואה בה כמי ש"העלתה אותה כיתה ועזרה לה להבשיל כאישה". מילים גדולות, אין ספק, אבל כבר בעצם שיתוף הפעולה בין השתיים יש מעין הצהרת כוונות.

פלס מכוונת גבוה יותר, עם כל הכבוד לשמעון השכן. ואם הרצון בתו תקן איכותי לא היה בוטה מספיק, הוא קיבל חיזוק בדמות עמית ארז, יוצר בחסד שמביא לכאן את פריטת הגיטרה המזוהה עמו. האם זה הצליח לה? תלוי מאיזה צד של האלבום אתם מסתכלים.

שדרוג מורגש

"אם יש בי אש, היא מבקשת רק אותי לשרוף" היא פותחת ב"אם" המוצלח, ומציגה שדרוג, הן ברמת הטקסטים והן ברמת הלחן. גם "בין העיר לכפר", שיר הנושא, מצליח ללכוד את חווית המעבר המטלטלת מהפרבר לכרך מבלי ליפול לקלישאות הליריות המתבקשות.

רביץ. מפיקת האלבום ותו האיכות (צילום: ניר סגל)

"תליתם בי תקוות גדולות, אמרתם לי את תהיי מספר אחת, אני כמעט, אני כמעט" היא שרה, מודעת בהחלט למעמדה בשוק המוזיקה המקומי. "הצפון הפורח", שיר פופ-רוק עם הבלחת רגאיי קלה, מצליח לצאת תזזיתי, קצר וקולע - גם אם "מפתח" ו"קרח" לא בדיוק מתחרזים. "מה כבר נשאר לקחת" מדגים כי גם בשימוש בכלים קלאסיים של פלס ("מתוק וקר על הלשון עם ג'וני מיטשל, בסלון, כל הלילה נשבר לי הלב") - ניתן להוציא שיר פרידה אפל ויפה באדישותו.

אבל את הבשלות של אלה מאזנות כמה רצועות שלמעט פלס עצמה, לא ברור למי יש צורך בהן בכלל. כך למשל "שיר לאסף", שמברבר משהו על איזו אדנית ופריחת פקאן תמוהות. אולי אותו אסף מוצא בהן עניין, אולי הוא גם מוצא אותו ב"בלוז חרדל", על מילותיו המשמימות ושמו מעורר התקוות. תקוות שנידונו להירדם להן ב"כל היתר חולף" עמוס קלישאות האהבה, שמסרב לעלות לגבהים כלשהם.

אך מעל לכל תמוהה ההחלטה לקנח ב"סני", שיר אהבה ישיר לתומר, בעלה הטרי יחסית של פלס. על אף הפנייה הישירה והכוונות הטובות, מדובר בשיר שמחזיר את פלס למחוזותיהם של "איתי" וחבריו מהאלבומים הקודמים. על כן, חבל שהוא נמצא כאן כשיר שסוגר אלבום רווי כוונות והצהרות בשלות אמיתית.

החדשות הטובות הן שהתבגרות מסוימת אכן ניכרת באלבומה השלישי של פלס. היא אפילו מעידה זאת בעצמה בשיר "במכונית של אבא". אך למרות שורות כגון "פחיות עם קולה בלי הגז, אנשים אורזים פירות בארגז", סגנון ההגשה של פלס התרכך והתעגל לו. יש לשער שהמכונית של אבא אינה אותה פיז'ו 92' צווחנית מהאלבום הקודם.

פלס אינה זמרת גדולה. כוחה בכתיבה ויש לשער כי היא מודעת למגבלות קולה. ובכל זאת, שירתה נעשתה רכה ונעימה למאזין המצוי - שימצא את השילוב בין הלחנים הבוגרים יותר לעדינות החדשה שבהגשה - נעים יותר לאוזן.

במילים אחרות, זקפו זאת לבגרות, השלמה או שקט כלכלי וזוגי - פלס כבר לא צועקת עלינו את השירים שלה. וזה כבר טוב.

ומילה גם בעניין השמפו: מה שנראה כהרמה להנחתה על דיון במסחור וזילות יצירתית, אינו יותר מהסתגלות בריאה לתנאי שטח חדשים. העובדה שאלבומה של פלס ניתן בהנחה עם רכישת שמפו הוא תוצאה של הבנת מצב המוזיקה הישראלית, או יותר נכון צרכן המוזיקה הישראלי, אם עוד ניתן לקרוא לו כך. יותר משמדובר בניסיון נואש למכירת תקליטים, הצעד בעיקר מעיד על חברות המוזיקה המקומיות שטרם השכילו לייצר פלטפורמה רצינית שתאפשר רכישת אלבומים דרך הקופסה הזו שאתם בוהים בה עכשיו.