להפריד את הצבא מהמדינה

שתי דרמות בטחוניות התנהלו להן בשבוע האחרון במקביל - מסמך גלנט, וההחלטה לרכוש מטוסי F-35. הראשונה, שתפסה כל חלקה טובה בסדר היום התקשורתי, עוררה תחושות גועל ודחייה מצמרת הצבא. השנייה, שנדחקה לשוליים, עוררה תחושות עוצמה וניפוח חזה. למרות, שההשפעה של רכישת המטוסים היא מרחיקת לכת, ותיתן את אותותיה בחברה, בכלכלה ובתפיסת הביטחון - כמעט ולא הושמעה ביקורת.

החיבור בין שני הסיפורים המקבילים משעשע משהו: האם את הצעצועים היקרים הללו אנו רוכשים למען הנהגה צבאית חלולה ונכלולית? וכי איזו תועלת יכולה להפיק מהם חבורת "הישרדות" של המטכ"ל?

שהרי עד עתה שמרה ישראל על יתרונה "האיכותי", ובכל-זאת כשל צבאה ברוב האתגרים האחרונים. מדוע שיאמין עוד הציבור כי יש אתגרים בטחוניים הכופים עלינו אופי מדינתי מילטריסטי? שהרי גם אם יש כאלה בכלל, הצבא הלא-מוכשר הזה בעליל אינו מסוגל להתמודד איתן.

המאבק בצמרת הצבא אינו רק ביטוי ייצרי של נפשות נכלוליות. הצמרת הצבאית הפכה לקן השילוח ולמרכז העצבים של רשת חברתית הצוברת בידיה כוח רב מאוד, כוחה של מדינה שלמה. הצבא פורס את שלוחותיו, גנרלים בלבוש אזרחי, בכל רמות החברה - פוליטיקה, עמדות בכירות בשירות הציבורי, משרות ניהול במגזר הפרטי, ומעל הכל: לוביסטים לחברות כלכליות וסוחרי נשק בינלאומיים. זהו המקום שממנו נשלחות זרועות התמנון של הרשת הצבאית, שחונקות מדינה שלמה.

הם באים למשרות האזרחיות הללו עם עקרון מסדיר המבוסס על "רצון" ו"כוח", ופחות על תבונה ומשא-ומתן. הם מחלקים פקודות שאמורות לכפוף את המציאות לרצונם. הם עוקבים אחר יישומן בקפידה. הם גם תובעים תוצאות מיידיות. הממסד הצבאי הזה, על רשתותיו והגיונו, הפך עם השנים למכשול המבני הגדול ביותר העומד בפני הגברת הצדק החברתי וקידום השלום.

למען חברה, כלכלה ותפיסת ביטחון מוצלחות יותר, אנו חייבים לדחוף הפיכה שתחזיר את המדינה, מנגנוניה ועסקיה לידיים אזרחיות.

הפיכה שהעיקרון המארגן שלה יהיה להפריד את הצבא מהמדינה, כך שתהיה פה מדינה שיש לה צבא ולא להיפך.

יש כמה צעדים סמליים ומבניים שיאפשרו את חזרת הצבא לד' אמותיו המקצועיות. יש לכפות תקופת צינון בת עשר שנים על גנרלים משתחררים. יש להם פנסיה לא רעה - שילכו ללמוד. יש להעביר את משרד הביטחון לירושלים, ולהפריד בין לשכות הרמטכ"ל ושר הביטחון. יש לפרק את הקריה ולהעביר את מחנה מטכ"ל מחוץ לאזורים המיושבים. יש לקבוע כי שר הביטחון לא יהיה גנרל בדימוס.

צעדים נוספים: יש לפרק את גלי צה"ל, כי לא תיתכן מדינה אזרחית שהרדיו שלה הוא צבאי. יש לקבוע את גובה תקציב הביטחון על 6% מהתוצר, ולא להפקיר אותנו למסעות ההפחדה של הצבא לקראת כל דיון בתקציב. ולבסוף - מדיניות הביטחון של ישראל צריכה להיקבע במועצה לביטחון לאומי, ולא בצבא.

מילא שהצבא מביא לריקבון החברה, ובולם בשם טיעונים תועלתניים את ההתקרבות לשכנינו - אבל מרוב עיסוק בענייני המדינה, הוא אפילו שכח מה זה להיות צבא.

ד"ר אבנר בן-זקן, היסטוריון של המדע