המטרות הנסתרות של המסע לפולין

מה פשר מסעות התלמידים השנתיים ההמוניים לפולין? אומרים שהשואה בסכנת שכחה. שהנוער לא יודע מספיק. שהוא לא מבין. שרק כך ניתן ללמוד ובעיקר "להבין". שהכי טוב לראות בעיניים.

האמת? השואה לא בסכנת שכחה. היא מתועדת כיום יותר מכל אירוע היסטורי אחר, על פני יבשות רבות. מצולמת, מסופרת ומדוברת יותר מאי פעם. כמעט אפשר לומר "משגשגת בזיכרון". למעשה, רק לא מזמן התפשט העיסוק הכמעט אובססיבי בשואה, וכעת היא מהווה נתח רציני וכבד בתוכנית לימודי ההיסטוריה. פשוט לא נכון לטעון שהנוער לא יודע מספיק.

אכן, חלקה של ההיסטוריה ב"סל" הלימודים, כמו כל לימודי ההומניסטיקה, הולך ומצטמצם - אך זו אינה הסיבה למסעות לפולין. במיוחד מופרכת הטענה שרק בפולין אפשר להבין את משמעות השואה. שום הבנה לא צומחת מביקור במחנות השמדה, שאפשר לראות צילומים שלהם בכל מקום, סרטים תיעודיים ועלילתיים ותיעוד כתוב רב ביותר. המסעות לפולין יוצאים מסיבות אחרות - נסתרות יותר, ולא כשרות במיוחד.

החברה הישראלית נמצאת במשבר גדול. היא מחולקת, מפורדת וחסרת חזון. במובן זה, גם הנוער חסר כיוון ובעיקר חסרים לו מרכיבי זהות ושייכות.

הסיבות לכך רבות ומגוונות, החל מאינדיבידואליזם קיצוני שהוא מגמה רעיונית חברתית וחינוכית, וכלה בעייפות הרוח והחומר כתוצאה מעמידה ארוכה ומתישה במצב מלחמה שקצו אינו נראה באופק. גם העולים שהגיעו לארץ בשנים האחרונות חסרי ידע וקשר לזהות יהודית וציונית, על כל אלה נוספה המגמה העקרונית של השתייכות "גלובלית", המרחפת מעל הוויית החיים פה ולא מאפשרת ליצור מרכיבי שייכות פרטיקולריים.

ולכך נמצאה "תרופת פלא", פתרון בזק - בדמות השואה. מי יערער על השואה? אפשר להשתמש בה כדי להדביק את החלקים המופרדים והסדוקים.

למרבה הפליאה, הנוער וגם הוריו נענים בהתלהבות. הרי לנו חבילה קצרה ויעילה: נסיעה לחו"ל, תחת כותרת שמשתיקה כל ביקורת, כי הרי מדובר בנושא כמעט "קדוש" - ונוער צייתן שלא יעז לפצות פה לנוכח גודל המעמד. מתחת לפני השטח, רוחשת הדינמיקה החברתית, שהרי המסעות מלווים בהרבה ריגושים של תחושת ה"ביחד" הנוצרת בהם. בוכים ביחד, זה על כתפי זה, והופ - פתאום מרגישים שייכות, קשר, תוכן משותף, שהיו כל כך חסרים כאן בארץ.

במסע לפולין אין שום לימוד. הכל נלמד בארץ במהלך ההכנה. המסע עצמו אמור לייצר את הריגוש ולמלא את הנפש בתחושת זהות קבוצתית. מבחינת התנהלותו ותוכנו, דומה המסע בהרבה מרכיבים לדינמיקה של כת. נמצאים יחד שעות רבות ללא פרטיות, עוסקים באינטנסיביות ובצייתנות בנושא אחד בחרדת קודש, ונתונים לשליטה חיצונית סמכותית של מדריכים המיומנים היטב ביצירת האווירה המתאימה, ומשתמשים לעיתים קרובות במניפולציות רגשיות רבות עוצמה.

לכל אלה נענה הנוער בהתלהבות, שהרי הם חסרים לו מאוד בנפשו. מזמן הפקרנו אותו לנפשו, וכעת הוא מוצא נחמה במסע לפולין. נושא השואה אינו מטרת הנסיעה, אלא רק אמצעי.

המטרה היא לייצר זהות "אינסטנט". לכן הכי טוב לעשות זאת עם נוער, שזהותו עדיין בתהליך התהוות. "לתפוס" אותם כשהם עדיין רכים, רגע לפני הגיוס לצבא.

כדאי לנו לעצור לרגע ולחשוב: האם זו הזהות שאנו רוצים להעניק לילדינו? היותם קורבן? האם אין לנו בידנו אוצרות תרבות טובים מאלה להעניק להם? והאם עצם הצורך במרכיב אגרסיבי כל כך אינו מעיד על כשלוננו המוחלט?

 אילנה ראונר, מורה בתיכון בירושלים