אז הילדים יינצלו - אך מה עם הוריהם?

על רקע השבועות הסוערים המאפיינים קיץ זה בנושא הילדים - החלטת הממשלה, חרב הגירוש המונחת על צווארם, עתירת הארגונים,

ההתארגנות הנרחבת להגשת בקשות עבור ילדים המבקשים מעמד בישראל, ולבסוף אשת ראש הממשלה שהפצירה בשר הפנים - ממש כמו אסתר באחשוורוש - נשכח מאיתנו כיעורה של התנהלותנו בשני העשורים האחרונים.

לגבי התנהלות זו, אסתפק באמירה כי עוצבה בכור ההיתוך של היהירות הבלתי נסבלת, של מי שעדיין סבורים כי בעידן הגלובליזציה יכול עדיין העם היהודי להישאר בבחינת "עם לבדד ישכון".

יחסנו למהגרים החיים בקרבנו השתקף בצורה הרבה יותר מייצגת דווקא בשתי פרשות אחרות השבוע. הראשונה התרחשה דווקא במשרדי המפקח על הבנקים - לשם הופנו זה שנה וחצי בקשות ותחינות בלתי פוסקות של ארגונים לשנות את מדיניותו, באופן שיאפשר למבקשי מקלט לפתוח חשבון בנק בישראל. בהעדר יכולת זו, נאלצו מבקשי המקלט לשאת את כספם על גופם, לעתים מספר משכורות חודשיות, כך שהפכו ל"כספומטים ניידים" עבור כל גורם עברייני.

במשך שנה וחצי עמד המפקח במריו (הבירוקרטי גרידא), ולא טרח לעשות מאומה בעניין. רק לאחר פנייתה של הקליניקה לזכויות אדם מהמכללה למנהל, והתרעתה כי אם לא ישונו ההנחיות תיאלץ לפנות לבג"ץ, התרצה המפקח ופרסם הנחיות חדשות, לפני כמה ימים. ההנחיות, אגב, הועברו לבנקים, ולאחר מכן לאמצעי התקשורת - אך עד כה לא לפליטים עצמם או לארגונים המייצגים אותם.

הפרשה השנייה חמורה בהרבה: פסיקה של בית המשפט העליון, הקובעת כי שתי נשים שנפלו קורבן לסחר בישראל, ולקו במחלות שקשה לחלוק על הטענה כי נדבקו בהן בגלל הסחר בהן - צהבת זיהומית, איידס ושחפת - יגורשו לארץ מוצאן לאחר שיוענקו להן שישה חודשי טיפול.

העובדה שמדובר במחלות כרוניות קשות, מהן לא יחלימו ואשר אינן מטופלות במדינות המוצא שלהן (אם אין הפרוטה מצויה בכיסן) לא טרדה את מנוחתו של בית המשפט, שללא כל ציניות כתב בסוף פסק דינו: "אנו מאחלים לעותרות בריאות ואריכות ימים".