טס לפריז, העיר בה התאהבתי בבחור הלא נכון
מדוע אני כל כך מתרגש לחזור לעיר הזאת? אולי כי היא מעוררת בי את התשוקה לכתוב ונותנת השראה. אולי כי היא מעמיסה עליי חוויות כל פעם מחדש, סוג של לונה פארק קטן של החיים שלי כמו שאני רוצה שהם יהיו. חוץ מזה, הוא שם
"לא נרדמת תל אביב..." דני רובס מנסה להעיר את העיר שכבר מזמן לא ישנה שנת לילה טובה ומספקת. הוא לא מבין שהעיר לא נרדמה מספיק כדי להעיר אותה. היא, כמו תושביה, חסרת שעות שינה, עייפה, מלאה כלפי חוץ וריקה מבפנים.
אני יודע שקוראים אותי לא כל כך מעט אנשים, וחלקם גם מכירים אותי. אבל אם להיות כן עם עצמי באמת עד הסוף, ככה ליד כולם, כמה פאתטי עוד אני יכול להיות? למה יש בי את הטבע הזה לחזור לנקודת הכאב רק כדי אולי, שוב, לכבוש את האושר הרגעי הזה שסופו ידוע מראש והוא טומן בחובו כאב לב לא קטן.
אז למה כולנו נדחקים לגור בה ומשלמים על זה כל כך הרבה כסף? זו איננה קלישאה שבני האדם נמשכים אל הדברים שבדרך כלל לא נכונים להם. הלא זה הטבע האנושי. אותו טבע אנושי עליו אנחנו משלמים, כיבכול, עוד מימי בראשית, בגלל איזה תפוח לא שטוף וחשק מוגזם להרגיע את הרעב.
אבל האם זה אומר שטבע לא ניתן לשנות? האם זה שאני מזמין סל בגדים ענקי של "אולד נייבי" דרך האינטרנט באמצע הלילה כי אני לא נרדם לא מוכיח שהתקדמנו? טכנולוגית, אין כאן שאלה. מחשבתית, או ליתר דיוק תודעתית - לא בדיוק.
אולי כי שם אני מעז מה שאינני מעז כאן
בעוד שבועיים אני טס שוב לבקר בפריז, עיר האורות. העיר שגורמת לך להתאהב במלצר הקפה השכונתי שליד הבית רק כי זה מצטייר נורא רומנטי. העיר שבה התאהבתי בבחור הלא נכון. ואם כך, מדוע אני כל כך מתרגש לחזור אליה? אולי כי היא מעוררת בי את התשוקה לכתוב ונותנת השראה. אולי כי היא מעמיסה עליי חוויות כל פעם מחדש והיא סוג של לונה פארק קטן של החיים שלי כמו שאני רוצה שהם יהיו אבל יודע שלעולם לא יהיו. אולי כי שם אני מעז מה שאינני מעז כאן. ורק אולי כי אני יודע ששם יש סיכוי להיתקל בו במועדון לילה.
אני מנסה לשכנע את עצמי שזו לא הסיבה ויודע שאני משקר. לעצמי. בפנים.
עוד על "ההוא":
ידעתי שזה הולך להיות יומולדת 30 הכי טוב
רון מרקוביץ
קיבלתי חופשה קצרה מהעבודה וטסתי לפריז לבקר את אהובי הצרפתי. ציפיתי לבלות בחברתו והתרגשתי כפי שלא התרגשתי שנים. התמונה שלי ושלו מתחת לשמיכה מחובקים ומסתכלים זה על זה בכמיהה רק הפכה מציאותית יותר מרגע לרגע
ראבק, עברה כבר כמעט שנה, כתבתי עליו הרבה, והוא נשאר בדיוק כמו שהוא - לא מבין עברית ועדיין מטייל לו שם במסדרונות ליבי ומרחף במחשבותיי כמו יתוש מעצבן בליל קיץ לח במיוחד, שעוקץ בדיוק ברגע שנרדמתי.
ואולי זה בכלל לא הוא? אולי זה לאו דווקא הוא. אולי זו האהבה שמשגעת אותי. אותה הרגשה שכותבים עליה כבר אלפי שנים ומיטב השירים עוסקים רק בה.
אני יודע שאם הוא היה רוצה שנחזור, הוא היה מנסה לגרום לכך שזה יקרה. והוא לא. אני רואה - וכרגיל ממאן להאמין. אז אולי זה באמת לא הוא. זה אני. אני והטבע הדפוק שלי. אותו טבע שלוקח את כולנו למכאובי הלב.
אז למה לעזאזל אני חוזר לשם כל פעם מחדש? אחרי תהייה ארוכה אני חושב שזה מהסיבה הפשוטה שאולי בכל כאב מסתתר געגוע ישן. בכל כאב אני נזכר בטוב שהיה לנו. וכמה טוב היה לנו...
אני חושב לעצמי בקול רם בניסיון להגיע לתובנה האמיתית לסיבה שבגללה אני כותב. בצורה שבה אני כותב, עכשיו וגם באופן כללי. הטבע שלנו לעשות דברים אמוציונלית ולא רציונלית. אצל חלק מהאנשים, כמו במקרה שלו, ההיגיון מנצח, ואצל אחרים הרגש, כמו תמיד, אצלי. טבע שגורם לך לחזור על אותן הטעויות רק כדי להיות בטוח שהן אכן כאלו. אבל הטבע הדפוק הזה גם נותן לנו להרגיש בחיים. נותן לנו את האפשרות לאהוב באמת ולהרגיש את עצמנו עוברים על החיים, ולא שהחיים יעברו על ידנו.
אז אני נוקט טקטיקה חדשה: במקום להילחם בטבע הזה עד אפיסת כוחות ולהפסיד, אני מחליט להצטרף אליו ולתת לו לקחת אותי לאן שהוא רוצה. ותהליך ההצטרפות שלי אליו מתחיל בכרטיס טיסה לפריז. לשם הוא רוצה, ומי אני שאתנגד.
וכמו תל אביב, גם אני לא ארדם הלילה מרוב התרגשות לקראת הלא-נודע.
עיר האורות וההרפתקאות
צילום: ויז'אל/פוטוס
מומלצים
