כיתת אמן

יש מוסכי־בוטיק כאלה שמזכירים חדר ניתוח לפני השתלת לב. כל מברג מפתח ופטישון נחים שם בדיוק על המסמר שלהם; הרצפה, הקירות ושולחן העבודה מבריקים, בלי כתמים של שמן ומריחות של גריז או נסורת. בטח בלי שום רמז לאבק. כשאני רואה סביבת עבודה כזאת אני ישר מתמלא הערכה ויראת כבוד, ומצד שני מהרהר בסבל הקיומי שבו שרוי האיש האומלל שעובד שם.

חשבתי על זה כשטיפסתי לקומה השנייה בסדנת ייצור הגלשנים Hani Surfing בפאתי שוק הפשפשים ביפו. במעלה גרם המדרגות הצר שבמבנה התעשייתי האפרפר אמרתי לעצמי שאם יש איזשהו היגיון בחיים, אז חני חני - האיש שמאחורי השם ולוגו הדבורה - הוא לא מסוג האנשים המתואר לעיל. הרי הוא נחמד מדי בשביל להיות פוץ. מול כמויות נסורת הגלשנים שנערמו בחדר הגילוף הירוק והצר אפילו חשבתי שצדקתי. רק אחר כך, כשחזיתי לראשונה בייצורו של גלשן בעבודת יד, הבנתי שיצאתי טמבל.

שלא תטעו: שייפינג, גילוף ידני של גלשן, זה עניין מלוכלך. מדובר במלאכה עתירת פירורים ופרודות של פוליאוריתן מוקצף, שמצפה את כל הסביבה באבק דמוי שלג צח. אבל בחסות הלבן הזה מתרחשת עבודת הנדסה שכל כולה תכנון מדויק וחישובים, סימונים ושרטוטים, סרגלים, עפרונות מחודדים, מדי זווית ומלא מונחים ממדעי ההידרודינמיקה. ובסוף כל הניסורים והחיתוכים והקדיחות, אחרי כל השיופים והליטושים, נולד פלא חדש. ולא סתם יצור בייצור המוני, שמכונה מנוכרת משלשלת אלף חתיכות ממנו ברגע; מהסדנה הקטנה של חני מגיחה לעולם מדי יום נבחרת של כחמישה גלשנים בעבודת יד. כל אחד מהם ייחודי וחד־פעמי ומותאם במדויק לאדם שהזמין אותו, כמו נעליים בהזמנה אישית לאנשים שהולכים על המים.

לא, האיש איננו פוץ. הוא רק לוקח ברצינות את האמנות ההולכת ונכחדת שהיא העבודה שלו.

תיעוד בלעדי: ההכנות למשט האיראני (צילומים: גידי שפרוט)

ברוך הבא למכונה

הרבה לפני שעלינו לחדר השייפ, עוד כשנשפנו על כוסות השחור הראשון של הבוקר, חני שטח באוזני את תפיסת העולם שלו לגבי מקומו של ההנד־שייפר - האיש שמתכנן ובונה גלשנים במו ידיו - בעידן של גלשנים בייצור סדרתי.

כל שייפר טוב מצוי בסודות ההתאמה בין גולש לגלשן, הסביר לי חני, ויודע איפה לגרוע קצת יותר חומר לטובת גולש קל רגליים, או באיזו זווית לייצר זנב מוגבה שיקל על תמרונים אוויריים. מנגד, בכל חנות גלשנים סטנדרטית יש בנאדם שאמור להיות בקיא במלאכה ההפוכה: להתאים גלשן לגולש. האיש הזה ממליץ בדרך כלל על אחד מתוך שורת גלשנים מן המוכן, ונאלץ לתמרן בין דרישות הלקוח לבין המלאי. יש גם מקומות שבהם אתה יכול להזמין גלשן מתוך רשימת דגמים שמידותיהם הוזנו מראש לתוך מכונה: אתה בוחר מידות מתוך טבלה, והמכונה מייצרת גלשן במיוחד בשבילך. אם תרצה להכניס בגלשן כזה שינויים שאין בטבלה, תצטרך לסמוך על מישהו שכבר שנים לא ליטש גלשן מאפס. תפקידו של ההנד־שייפר הוא להציע את האלטרנטיבה המתבקשת: קאסטום מייד.

גלשן שמיוצר רק בשבילך, מהתכנון ועד הגימור הסופי - שמתואם למשקל ולמבנה הגוף שלך, לסגנון הגלישה שלך ולגלים שאתה פוגש בדרך כלל - הוא לא בהכרח למקצוענים ו/או לעשירים בלבד. שלא כמקובל במוצרים בהזמנה אישית, המחיר של גלשן כבקשתך לא גבוה ממחיריהם של היצורים הסדרתיים; שורטבורד לבן ללא צביעה, למשל, עולה אצל חני 2,500 שקל. זה לא יותר ממה שתשלמו עליו בחנות ממוצעת. איך זה? אולי בגלל שאין בסדנה מכונה שעלתה מיליונים וצריכה להחזיר את ההשקעה. 

אבל אנחנו ואתם חיים בעולם אינסטנט, ועם כניסתן ושכלולן של המכונות לייצור גלשנים בשני העשורים האחרונים, הולך ופוחת הדור שאשכרה יודע לעשות גלשנים בידיים. חני, שהתחיל ללמוד את תורת ההנד־שייפינג לפני עשור ומייצר באופן עצמאי כבר חמש שנים, מאמין שכל שייפר באשר הוא מוכרח לדעת לעבוד עם הידיים. אם מאוחר יותר בקריירה הוא בוחר להיעזר במכונה כדי לקצר תהליכים זה סבבה, אבל רק אחרי שעמל על אלפי גלשנים בעשר אצבעות והשתכלל במלאכה העתיקה הזאת.

ואני מתכוון לעתיקה למדי: התיעוד הכתוב הראשון של גלישת גלים מגיע מסוף המאה ה־18. כבר אז, וככל הנראה עוד מאות שנים לפני כן, היו בהוואי גולשים ואיתם גם שייפרים שהיו מצויים בסודות ייצור הגלשנים; שירים פולינזיים עתיקים מספרים שבונה הגלשנים של המלך היה גם איש סודו וחלק בלתי נפרד מהפמליה שלו. ואם כבר נקלענו לדפדוף בספרי ההיסטוריה, בואו נגיד משהו על תקופת התחייה של הגלישה.

בתמונה: צי הרכב של עיריית הוואי 

הזמן הוא ראשית המאה ה־20, אחרי כמה עשרות שנים שמשמרות הצניעות של המיסיונרים שהתיישבו בהוואי אסרו על הילידים לגלוש, כי אם אתה נהנה אתה מעליב את ישו או משהו. כמה פרחחים מקומיים, שמאוחר יותר זכו לכינוי "נערי החוף של וואיקיקי", מחפשים דרך להתפרנס מגלי התיירות הראשונים שהגיעו לחופים האינסופיים עם הגלים המטורפים. הביזנס מתחיל מלקחת תיירים לגלישת טנדם, מה שקרוי אצלנו סיבוב על החסקה. בהמשך הופכים הסיבובים האלה ל"הדגמת גלישה", וחלק מאותם נערי חוף זוכים להסתובב באמריקה ולהפיץ שם את הבשורה. אבל הייתם צריכים לראות על מה הם גלשו: לוחות עץ ענקיים בגובה 4.5 מטרים, ברוחב חצי מטר ובעובי 10 ס"מ, ששקלו משהו כמו 50 קילו. אפשר רק לדמיין איך נראה גלשן במשקל של שק מלט ובאורך של טנדר טויוטה, שעושה את דרכו במורד גל תחת רגליהם של שני אנשים. בשנת אלף־תשע־מאות־וקצת, זה בטוח היה מלהיב כמו נחיתת חיזר.

בחלוף השנים התקצרו גלשני הענק, איבדו הרבה משקל והפכו ללונגבורדים. בסוף הסיקסטיז, עם בוא עידן החומרים הפלסטיים הקלים והחזקים ואחרי שנים של ניסיונות מוזרים, העולם התחיל להינעל על השורטבורדים - הגלשנים הקצרים והשפיציים בעלי שלוש החרבות שכולנו מכירים. ומה אתם יודעים: בדיוק כזה גלשן ייצר חני לנגד עיני הנדהמות בתוך פחות משעתיים.

גילוף חומרים

גוש הקצף הגולמי שממנו חוצבים את הגלשן נראה כמו לוח שיש על מזבח. אומרים שמיכלאנג'לו - אם להיתלות באילנות גבוהים שהיו יכולים להיות יופי של שייפרים - האמין שעיקר עבודתו הוא לחלץ מגוש השיש דמויות שכבר חבויות בו. בעוד כמה שניות, כשקווי המתאר של הגלשן ייחשפו תחת ידיו המיומנות של חני, ארד לסוף דעתו של האמן והאומן מפירנצה. בינתיים, בחום של אמצע הקיץ ביפו, אני מקבל הסבר על אחד השלבים החשובים בדרך אל השייפ: שיחת התכנון.

חני מסביר שהוא דולה מכל לקוח את המידע שדרוש לו. זה מתחיל בשאלות ההכרחיות על הגובה שלו, המשקל ורמת הגלישה, עובר דרך מידות הגלשן הקודם וסוג הגלים בספוט המקומי, ומגיע לשאלת השאלות - לאן אתה רוצה שהגלשן הזה ייקח אותך. גלשן חדש הוא בעיקר הזדמנות להשתפר בכיוונים מסוימים: אתה יכול לבקש כזה שיפנה בחדות רבה יותר כדי שתוכל לדחוף מלא

 תרגילים בכל גל נתון, או להזמין אחד שיהיה מקדחת צינורות יעילה יותר. חני מדגיש שאחד האתגרים הגדולים העומדים בפני שייפר ישראלי הוא חוסר העקביות של הגלים בים שלנו. רוב הלקוחות דורשים גלשן שיתאים גם לימים הגדולים והנדירים וגם לימים הקטנים, מה שמחייב אותו לייצר גלשנים שיעבדו טוב בשלל תנאי גלים ורוח.

תוך כדי ההסברים מניח חני גוש קצף גולמי על הסטנד, חובש מסכה ומסמן לי לחבוש אוזניות מגן. מכאן והלאה הכל מתנהל בשקט היחסי שמספקות האוזניות, שמופר רק כשהעבודה נעצרת לטובת הסברים. במהלך השעה פלוס שנבלה בחדר השייפ יעצור חני כמה פעמים ויבקש שלא נתעד בכתב או בצילום את הסימונים ואת הכלים הספציפיים שהוא משתמש בהם; חלק מהטכניקות שלו נרכשו אחרי שנים של עבודה לצידם של שייפרים ותיקים, שהורישו לו סודות מהסוג שאי אפשר לחשוף בדפוס.

אז הנה אני מכבד את בקשתו, ומוכן לתת לכם את כל תורת השייפינג על רגל אחת: העניין הוא הזרמת מים מתחת לגלשן. ככל שהמים ינועו ביעילות רבה יותר, ככה הגלשן יהיה טוב יותר. זה קורה כי גלשן לא רק מחליק מעל המים, אלא גם מפלח אותם כמו מחרשה ומשאיר אחריו תלמים. גלשן טוב הוא קומבינציה של מהירות, יכולת תמרון וציפה, והיחסים בין התכונות האלה מאוזנים לצרכיו של הגולש. לכן עיקר עבודת השייפינג מתמקדת בצידו התחתון של הגלשן, שהוא שטח המגע עם המים - ובריילים, שהן שפתי התקיפה שנמצאות בצדדים.  

במרכז הגוש המלבני שניצב על הסטנד כבר מודבק לוח עץ דק, שנקרא סטרינגר או שדרית. זה יהיה השלד היחיד בכל הגלשן: כל השאר הוא קצף שיצופה בהמשך במעטה קשיח. הגילוף של אותו כפיס עץ ארוך יכתיב את הרוקר, כלומר הפרופיל של הגלשן. קימוריו של הרוקר יקבעו כמה גבוה יטפס החרטום, ואם גם בירכתיים תהיה התרוממות. רוקר קדמי גבוה, כמו חרטום של סירה, יקצר את שטח המגע עם המים וגם יסייע במניעת התחרטמות - מצב שבו האף של הגלשן נתקע בגל ומטיס את הגולש לעזאזל. רוקר זנב גבוה, כמו העלייה במאחורה של סקייטבורד, יקל על הגלשן לעזוב את הגל ויאפשר לגולש להרים את החרטום לטובת שלל תרגילים.

אחרי קילוף ראשוני של שכבת החומר החיצונית מסמן חני את קווי המתאר של הגלשן ואת נקודת האמצע שלו. כך נקבעים פרמטרים נוספים שמשפיעים על שטח המגע של הגלשן במים, האורך והרוחב. גלשן ארוך וצר יצבור מהירות בקלות אך יהיה קשה לתמרון, וככל שהגלשן יהיה רחב יותר, כך הוא יקל את התנועה לצדדים. רוחב הגלשן נמדד בנקודה הרחבה ביותר שלו, שלא נמצאת בהכרח במרכזו. כלל האצבע אומר שכששיא הרוחב נמצא מעל קו האמצע, הגלשן בנוי יותר לטובת מהירות ושליטה בגלים גדולים. כשהוא מתחת לקו האמצע, הגלשן קל לתמרון בגלים קטנים.

חני ממשיך בשלו, והקווים הכלליים של הגלשן מתחילים להיחשף. האיש עובד בשיטתיות, הולך וחוזר לאורך הגוש, מחליף צדדים, הופך אותו, בוחן מכל מיני זוויות ובכל פעם מוריד עוד מילימטר, מפריד עוד קצת בין החומר לגלשן שמסתתר בתוכו. מדי כמה דקות הוא מרים את הגוש המוקצף אל האור ומוודא בעין שהקימורים סימטריים - ואז מודד בסרגל, מסמן בעיפרון נקודה כמעט בלתי נראית, ועובר לעבוד בכלי עדין יותר. אחרי פחות מחצי שעה זה כבר ברור לגמרי: על הסטנד עומד גלשן.

המועצה להסדר גימורים

ההתפתחות במהלך השעה ומשהו הבאות אולי לא תיראה דרמטית, אבל תהיה לה השפעה מכרעת על איכות השורטבורד. זה השלב שבו נקבע העובי הסופי של הריילים, שולי הגלשן שמושפעים מהקימור שמקבל כל הגחון. יש המון וריאציות על הקימורים האלה, שנועדו לנהל טוב יותר את תנועת המים מתחת לגלשן ולשחרר אותם לעבר הזנב במהירות הרצויה. לפעמים מדובר בשקע אובאלי יחיד שנקרא קונקייב ויוצר מין אזור של לחץ גבוה מתחת למרכז הגלשן, ולפעמים זה דאבל קונקייב. יש גם כל מיני תעלות שמריצות את המים לאחור ביתר קלות, ויש שילובים בין הז'אנרים. בגלשן שאני חזיתי בבריאתו היה קונקייב יחיד שמתיישר לזנב מרובע ושטוח, אחת מחמש תצורות בסיסיות של זנב.

הסוף כבר באופק. חני מסיים ללטש את יציר כפיו ומוודא שבין האזורים שוררת הרמוניה. אחרי שהפך ומשך, הרים אל האור ובחן את הקווים כמו שבודקים לולב - בסוף כל זה עומד על הסטנד גלשן לבן ומושלם. בשלב הזה רושמים את המידות על החלק העליון של הרך הנולד ומשלחים אותו מחדר השייפ אל המשך התהליך.

זה הזמן לטאטא את החדר ולעשות הפסקה קטנה. בחנות שבקומה הראשונה מחכים לחני שני ילדים שעשו את כל הדרך מאחד המושבים בחוף הכרמל. אחד מהם קיבל מאבא שלו מתנה, גלשן חדש לקיץ, ובחר לראשונה בקאסטום מייד. חני שולח אותי להכין קפה ומתפנה אליהם. מאוחר יותר הוא יסביר לי כמה הכרחיות ההפסקות האלה, כמה חשוב לשמור על רעננות וערנות כדי לא לפספס שום מילימטר מהשייפ, ואיך העבודה מול אנשים מאזנת את הניתוק שבעבודה מול גוש הפלסטיק המוקצף.

בחזרה לגלשן החדש. המשימות הבאות הן לצפות אותו, לסמן ולקדוח את בתי החרבות והליש, ואז לתת שיוף סופי. הציפוי עשוי מיריעות פיברגלס בעוביים שונים, שנמרחות בפוליאסטר. אם הייתם ילדים שמסניפים דלק ודבק מגע, הייתם אוהבים את השלב הזה בתהליך: ריח כימי חריף ונדיף שפותח את הסינוסים ועולה לראש בשנייה. גם את השלב הזה מבלה חני עם מסכה על הפנים; אני מצידי מוותר.

מתחת ליריעת הפיברגלס הראשית שנמתחת מלוא אורך הגלשן, באזור שמיועד לבתי החרבות ולליש, מונחות רצועות נוספות של פיברגלס לטובת חיזוק. עוד אלמנט שנמצא מתחת ליריעה הוא לוגו היצרן, דבורה קורצת וחורצת לשון. חני מורח את הפוליאסטר במרית סיליקון רכה, ומקפיד שלא ייווצרו בועות שעלולות להחליש את התוצר הסופי. כשהפוליאסטר מתקשה - דבר שקורה ממש מהר - בא תורו של ציפוי נוסף. הפעם מדובר בתערובת של פוליאסטר ופרפין, שתהווה את השכבה החיצונית של הגלשן אחרי שיעניקו לה שיוף אחרון לגימור מושלם.

כשכל החומרים מתייבשים מותקנות החרבות, שתפקידן לייצב את הגלשן בתנועה ולמתן את יכולת ההחלקה של הזנב. למיקום ולזווית שלהן יש השפעה מכרעת על שמירת הכיוון בגלישה ועל זרימת המים מתחת לגלשן. מיקום החרבות והכמות שלהן משתנים מבורד אחד למשנהו (ובשורטבורדים כאמור יש בדרך כלל שלוש), אבל העיקרון הוא שהחרב המרכזית נמצאת קרוב יותר לזנב, וחרבות הצד מותקנות בזווית שיוצרת קו ישר עם החרטום.

חני מסיים לעבוד, מסיר את המסכה, ושוקע במצברוח פיוטי. "זה כמו לייצר כלי נגינה בהזמנה אישית", הוא אומר, ואני לגמרי מבין למה מתכוון המשורר. הגלשן שהזדמן לי להיות נוכח בלידתו עשוי לפגוש את הרגליים הנכונות, ולהפוך מתחתיהן לכלי נגינה על הגלים.

ולהתחיל מבראשית

אם יצא לכם להכיר מקרוב מוזיקאים - כאלה שמנגנים באמת, ששולטים אבסולוטית בכלי שלהם כך שהוא נהיה מן המשך טבעי של הגוף - אתם יודעים שבדרך כלל יש להם חולשה לכלי נגינה טובים. המבט שלהם מצטעף כשהם נתקלים בכלי שהצליל שלו עושה להם את זה, והם מוכנים לשלם סכומים פסיכיים כדי להשיג כלי שחשקה בו נפשם. ככה גם גולשים טובים: בשבילם הגלשן לא שונה מגיטרת גיבסון לס פול או מכינור של סטרדיוואריוס. זה כלי שבאמצעותו הם מביעים את עצמם.

גם בין גולש וירטואוז לגלשן שלו עובר גבול מטושטש מאוד. התנועות של בן התמותה ושל חתיכת הפלסטיק כל כך מתואמות, כל כך הרמוניות ומושלמות, שרוב הזמן לא ברור איפה ההוא נגמר ואיפה זה מתחיל. או שבעצם די ברור איפה זה מתחיל: בכל מקום שבו אנשים יוצאים מוקדם בבוקר אל הים כדי לבדוק אם עלה גל, בגוש קצף מלבני שבמרכזו כפיס עץ ארוך, ובאומנים שממשיכים לגלף גלשנים בעולם של מכונות.