כפיות הטובה של ההומואים הפלסטינים

סיפורו של אנג'ל בן ה-19, שנחשף השבוע, המחיש את מצוקתם של ההומואים הפלסטינים. אנג'ל, הומוסקסואל המופיע כדראג-קווין, גדל במשפחה ערבית בצפון הארץ, שהתנגדה לאורח חייו. לפני שנה וחצי עבר לגור בתל אביב, אך בני משפחתו ממשיכים להתנכל לו ולנסות "להשיבו למוטב" בין היתר באמצעות מכות, חטיפה ואיומי רצח.

את קהילת הלהט"ב הפלסטינית, בישראל וברשות הפלסטינית, מייצגת עמותת "אל-קוואס". העמותה נפרדה ב-2008 מ"הבית הפתוח" שהיווה לה אכסניה בשנים הראשונות לפעילותה, והיא ממשיכה לפעול ממשרדיה בישראל ולקבל סיוע כספי מהקרן החדשה לישראל.

לאחר יציאתה לדרך עצמאית, הטיחה "אל-קוואס" האשמות חמורות בישראל ובקהילת הלהט"ב הישראלית, כמי שאחראיות למצבם הקשה של ההומוסקסואלים בחברה הפלסטינית.

לטענתה, "הכיבוש הישראלי בגדה המערבית ועזה ועשורים של אפליה נגד הפלסטינים בישראל - יצר מכשולים מוחשיים להתקדמות לקראת כיבוד שוני מיני ומגדרי בחברה הפלסטינית, אשר לא חוו את אותן הזדמנויות לצמוח ולהתפתח כמו חברות אחרות".

את הקהילה הגאה הישראלית, שכאמור העניקה לה חסות במשך שנים, מכנה העמותה "מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית" ומאשימה אותה ב"גזענות" וב"אפליה" כלפי הפלסטינים.

האומנם "הכיבוש הישראלי" הוא הגורם לרדיפת ההומוסקסואלים הפלסטינים בידי אחיהם בגדה וברצועה? טענה זו משוללת יסוד. בישראל מעוגנות זכויות ההומואים בחוק, אך הליברליזם הישראלי לא חדר לגדה ולרצועה מסיבות פוליטיות, תרבותיות, חברתיות ודתיות שאינן קשורות כלל לישראל, אלא לחברה הפלסטינית עצמה.

החברה הפלסטינית היא חברה דתית-מסורתית. האיסלאם רואה בהומוסקסואליות חטא חמור שדינו מוות, על פי מסורת המצוטטת בשם הנביא מוחמד: "את אלה אשר תמצאו עושים מעשה אנשי לוט, הרגו את השוכב והנשכב". בדין ההוצאה להורג נחלקו חכמי ההלכה המוסלמים בין מסורות שונות - אלו המורות על הוצאה להורג בחרב ובשריפה, אלו המעדיפות את השלכת החוטא מהבניין הגבוה ביותר בעיר, ואלו המצדדות ברגימתו באבנים.

בגדה המערבית תקף עדיין החוק הירדני, שאינו אוסר על קיומה של נטייה מינית חריגה, אך מטיל עונשים על קיומו של משכב זכר. מאז העברת הסמכויות מישראל לרשות הפלסטינית ב-1995, נתונה סמכות החקיקה למוסדות הפלסטינים הנבחרים ואין לישראל כל השפעה על תהליך זה. הפרלמנט הפלסטיני אישר בשנת 2003 הצעת חוק העונשין, בו נקבע בסעיף 270, תת-סעיף 1 כדלהלן: "כל גבר שקיים משכב זכר עם גבר אחר שגילו 18 ומעלה והיה הדבר בהסכמה, שניהם ייענשו במאסר".

החוק לא עבר בקריאה שלישית בגלל התנגדות תקיפה של חמאס וארגונים איסלאמיים אחרים, שטענו כי הוא מנוגד להלכה, וכי ברשות הפלסטינית יש ליישם את ה"שריעה". בדצמבר 2008 הכינה מפלגת הרפורמה והשינוי של חמאס טיוטת חוק עונשין כזו (הכולל הוצאות להורג וכריתת ידיים), אך גם היא לא עברה את כל שלבי החקיקה. ברצועת עזה קיום משכב זכר אינו חוקי, והעובר על החוק עשוי להיענש במאסר של עד עשר שנים. סעיף 152 בחוק העונשין מספר 74 משנת 1936, התקף ברצועה, קובע: "בעל גבר בניגוד לחוקי הטבע או בעל חיה... ייחשב הדבר פשע שעונשו עשר שנות מאסר".

חוקים דומים ניתן למצוא גם ביתר מדינות ערב, בדרגות חומרה שונות. באפריל 2008 נידונו שני סעודים, ירדני ומרוקני לשנתיים מאסר ואלפיים מלקות (!) על על קיום יחסים הומוסקסואליים.

המלקות, אגב, מחולקות למנות של מספר עשרות לאורך תקופה, כדי להימנע מגרימת מוות של אסיר החוטא.

לא ישראל או "הכיבוש", אלא דת האיסלאם ותרבותה, החולשת גם על הכוחות החילוניים, הן הסיבות להעדר הליברליות כלפי בעלי הנטייה המינית החריגה. קהילת הלהט"ב הפלסטינית נוקטת בקו לאומני בדלני הבועט גם בגורמים שהעניקו לה חסות ומימון והמתאפיין בניסיון לחמוק מהתמודדות אמיתית עם הבעיות החברתיות בחברה, באמצעות השלכת האחריות על "הכיבוש הישראלי" ו"הגזענות" של קהילת הלהט"ב הישראלית. תהליך האיסלאמיזציה העובר על החברה הפלסטינית, ובקצב מואץ יותר ברצועת עזה תחת שלטון חמאס, מבשר הכבדה נוספת של השלטונות כלפי ההומואים.

ישראל, למרות ההאשמות משוללות היסוד וכפיות הטובה הפלסטינית, תמשיך לשמש משענת נאמנה לפלסטינים - אזרחי ישראל כמו גם תושבי השטחים - הנמנים על הקהילה וסובלים מדיכוי, רדיפה ושלילת זכויות.

יהונתן דחוח-הלוי, חוקר בכיר ועמית במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה ומנהל המחקר ב-Orient Research Group