אקדמיה נרדפת או קוזאק נגזל?

צנזורה רק תעודד את החרם / דרור אבנד-דוד

על מה מתבססות התלונות האחרונות בדבר "מאפיה שמאלנית רדיקלית" של מרצים במדעי הרוח והחברה באוניברסיטת תל-אביב וב אוניברסיטת בן גוריון, הקוראים להחרמת האקדמיה הישראלית? אכן, באמת מרגיז שמרצים המתפרנסים מכספי ציבור ושואבים את כוחם ממשרתם באוניסרסיטאות ישראליות, קוראים להחרמת המוסדות מהם הם מתפרנסים.

מקרה דומה התחולל בישראל לפני כשנתיים, כשמרצה בכיר במכללה ישראלית קרא לסגירת המכללות הציבוריות בגלל רמתן הנמוכה. המכללה בה עבד אותו מרצה רצתה לפטר אותו בעקבות אותו פרסום, ורק התערבות משרד החינוך עמדה להגנת החופש האקדמי של אותו מרצה לבקר אפילו את המוסד בו הוא עובד.

אבל מעבר לאותו מקרה חד-פעמי, כמה מרצים בישראל באמת קוראים להחרמת האקדמיה הישראלית? לעניות דעתי מדובר בלא יותר משניים או שלושה אנשים, שכבר משלמים מחיר אישי ומקצועי, גם אם מטעמי קביעות לא ניתן לפטר אותם.

פולמוס החופש האקדמי - דעות לכאן ולכאן:

• חופש אקדמי להצדיע במועל יד? / חיים משגב
• אם תרצו (ויהיו לכם מיליון דולר ותמיכה ממשלתית) / דוד זונשיין
• שמאל ימין, לאוניברסיטה / זירת פיוס
  

ומה עם ה"מאפיה השמאלנית" המרעילה את האוניברסיטאות הישראליות בדעות אנטי-ציוניות שונות? האם היא באמת קיימת? אם השמאל הישראלי אינו קיים - והוא למעשה כמעט ואינו קיים - הרי שיש מי שטורח להמציא אותו כל יום מחדש. וזאת לא משום שהימין הישראלי סובל מחוסר השפעה. מוסדות חסרי כוח כאוניברסיטאות, בג"ץ או התנועה לזכויות האזרח אינם יכולים באמת להפריע לשלטון הימין בישראל המתקיים כבר עשרות שנים.

אלא שמטרת השלטון היא להפגין את כוחו, והוא עושה זאת על ידי חיסול איטי ומתמשך של מערכת החוק, מערכת החינוך וזכויות האזרח.

לאחר שאלה יחוסלו סופית, ימצאו "שמאלנים" חדשים וקורבנות חדשים, כי זהו טבעו של שלטון אבסולוטי.

באופן אישי, גם כשלימדתי בחו"ל, תמיד התנגדתי לחרם אקדמי על ישראל, לא משום שאיני מתנגד לחלק מהמדיניות הישראלית - אלא כי אני מאמין שחרם כזה הוא בלתי הוגן, בלתי יעיל, ובעיקר צבוע.

כיצד ניתן להחרים אוניברסיטאות ישראליות בגלל הכיבוש, כשארה"ב ובריטניה אשמות בכיבוש מוצדק הרבה פחות במקומות מרוחקים? האם מישהו מעלה על דעתו להחרים את האוניברסיטאות האמריקניות המעניקות מלגות ואפשרויות מחקר שונות? או אוניברסיטאות אנגליות, בהן רוב החוקרים בעולם ישמחו לעבוד? האם מוצדק להחרים את האוניברסיטאות הישראליות רק כי אותן קל להחרים, ואת האוניברסיטאות האמריקניות קשה? מעבר לכך, כמעט כל חרם פוליטי הוא בלתי יעיל. זהו עונש קולקטיבי הפוגע לרוב בחפים מפשע ויוצר עוינות וחוסר תקשורת.

יש כמובן יוצאי דופן. אני שמח מאוד על הסנקציות נגד איראן, ותומך כמעט בכל מדיניות שתמנע מהאיראנים להשליך עלינו פצצה אטומית. אבל מעבר ליוצאים מן הכלל, אני מתנגד לחרמות. זוהי מדיניות בעייתית, בלתי יעילה, ולרוב שגויה.

אלא שגם מדינת ישראל עלולה כעת לייצר יוצא מן הכלל כזה. אמנם בשלב זה עדין מעטים האנשים התומכים בחרם על מוסדות מחקר והוראה אקדמית, אבל גם להם יהיה קשה שלא לתמוך בחרם על מוסדות בהם נהוגה צנזורה וסלקציה פוליטית מוצהרת. מוסדות מסוג זה אינם באמת אוניבירסטאות, והמחקר בהן הוא מוטה ובלתי אקדמי. פיקוח פוליטי בהכרח מעקר מוסד אקדמי והופך אותו במוקדם או במאוחר לפארסה של לימודים גבוהים ולבלתי רלוונטי מבחינה מחקרית - ולא רק בתחומי מדעי הרוח והחברה.

כמובן יהיה מי שיאמר שאני מגזים, ושלא מדובר ב"צנזורה" אלא רק בפיקוח על מעט שמאלנים קיצונים ש"הגזימו". אלא שאי אפשר להפעיל "קצת צנזורה". טבעה של מעט צנזורה הוא שהיא הופכת להרבה, ושהיא אינה מבינה פילוסופיה, צרכים אקדמיים או הומור. לכן, למי שאי פעם רצה להחרים את האקדמיה הישראלית - תהיה סוף סוף סיבה טובה לעשות זאת.

משבר אמון באקדמיה / רון בריימן

הפולמוס בסוגיית הביקורת הציבורית על האקדמיה, ובפרט נגד הפוסט-ציונות המכרסמת בה, הוא דוגמה מאלפת לרטוריקה של הטעיה והתחמקות ממתן תשובות. הגיעה השעה להעמיד דברים על דיוקם.

הדיון מוצג כ"מתקפה על האקדמיה" וכ"מקארתיזם באוניברסיטאות". אולם בפועל, שני ניירות העמדה מבית היוצר של "אם תרצו" (נגד אוניברסיטת בן גוריון) ו"המכון לאסטרטגיה ציונית" (נגד אוניברסיטת תל-אביב) אינם מתקפה. מדובר בניירות הכוללים חוות דעת ראשוניות במטרה לעורר דיון ולתת ביטוי לביקורת הנשמעת בקרב סטודנטים ובקרב הציבור הרחב.

ביקורת זו מוצגת כ"מתקפה" כדי לתרץ את ההתנערות מהתייחסות לתוכן הדברים. בראיון בטלוויזיה, למשל, סירב פרופ' יוסי יונה מאוניברסיטת בן-גוריון להגיב לעמדות שהשמיע דובר "אם תרצו", משום שלזה, לטענת הפרופסור, "אין כל סמכות".

גם הביטוי "מקארתיזם" איננו רלוונטי לעניין. מקארתי היה סנאטור, כלומר חלק מהממסד האמריקאי. כסנאטור, עשה מקארתי שימוש בכלים החוקיים ובערכאות השיפוטיות שהעמיד לרשותו הממשל, כדי לרדת לחייהם של החשודים בקומוניזם.

במקרה הישראלי העכשווי, מדובר ביוזמות הבאות משני ארגונים חוץ-ממשלתיים, נטולי סמכות ממסדית כלשהי. גם אם שר החינוך מוכן להטות אוזן קשבת לטיעוניהם, לא ננקטו צעדים מעשיים, למעט בקשתו הצנועה של השר סער, בתפקידו כיו"ר המועצה להשכלה גבוהה, לבחון את היחס למרצים שקוראים לחרם אקדמי וכלכלי על מקום עבודתם.

במלים פשוטות, המונח "מקארתיזם" פשוט גדול על קבוצת תלמידי המחקר במכון לאסטרטגיה ציונית ועל הסטודנטים בתנועת "אם תרצו", הפועלים במסגרת חופש הביטוי השמור לכל אזרח, ומהווים כלי ביטוי לקול הנשמע דווקא מהחברה האזרחית ולא מרשויות השלטון.

פרט חשוב שנעלם מהדיון, הוא שטרם נודע על נקיטת צעדים משמעתיים כלשהם כלפי המתלוננים על מתקפה ומקארתיזם. לעומת זאת, בשנים האחרונות נודע על צעדים חמורים שננקטו דווקא בכיוון ההפוך.

הנה כמה דוגמאות: לאחרונה הדיחה אוניברסיטת בן-גוריון מרצה שהביע את דעתו על מידת התפקודיות של תא משפחתי חד-מיני; חברי סגל בכירים ביותר מאוניברסיטת תל-אביב דרשו את הפסקת העסקתה של עו"ד פנינה שרביט-ברוך משום שהיתה מעורבת, לטענתם, בהכשרת "פשעי מלחמה" של צה"ל; סנקציות משמעתיות ננקטו נגד מרצה למזרחנות מאוניברסיטת חיפה שאף נאלץ להתייצב במשטרה ולחתום על התחייבות שלא לטעון בשיעוריו שהאיסלאם נמצא בשקיעה אינטלקטואלית ותרבותית; סטודנט ששירת במילואים והגיע לבוש במדי צה"ל לקורס במכללת ספיר, גורש מהשיעור על-ידי המרצה בנימוק שלצבא אין מקום בכיתת הלימוד.

על כך יש להוסיף את עמדתה העוינת של האליטה האקדמית בישראל כלפי המרכז האוניברסיטאי באריאל, ונקיטת כל האמצעים שברשותה כדי לסכל את הפיכתו לאוניברסיטה, מטעמים פוליטיים מוצהרים.

יוצא אפוא, שאין מדובר בקבוצה המצויה תחת מצור, רדיפות או ציד מכשפות. מדובר באליטה בעיני עצמה, החשה עצמה פטורה ממתן דין וחשבון לציבור ולמעסיקיה על פעילותה, והשוללת בתוקף את זכותם של תלמידיה וצרכניה, לרבות אלה המממנים את פעילותה, להשמיע ביקורת כלפיה.

התנערות זו ממחויבות בסיסית ביותר להאזין לביקורת, והנטייה להתבצרות עיקשת תחת הכסות של "חופש אקדמי", שאליטה זו איננה מהססת לשלול מאחרים, עומדת ביסודו של משבר האמון שבין החברה האזרחית ל"אליטה" האקדמית.

משבר זה נחשף כעת במלוא עוצמתו, אולם הוא הבשיל במשך שנים. עם אמת פשוטה זו מסרבים מנהיגי האקדמיה הישראלית להתמודד, והם נושאים מתוקף כך באחריות להתפוררותו של האמון הציבורי באקדמיה הישראלית, ולפרישתם של תורמים רבים מחוגי הידידים של האוניברסיטאות.

ההתעקשות הצבועה של מי שפועלים כקוזאקים נגזלים ומתריעים על "רדיפה" ו"מקארתיזם" במגמה לשלול את חופש הביטוי והביקורת ממי שזכאי להתבטא במדינה דמוקרטית, צריכה לפנות את מקומה לדיון אחראי ומושכל בטיפול במשבר האמון הנוכחי.

סבלנותו של הציבור הישראלי הולכת ופוקעת בראותו קבוצת פרופסורים מורמת ומנותקת מהעם, המטיפים השכם והערב לפלורליזם, רב-תרבותיות וחירות אקדמית, התובעים במפגיע מכל מוסדות השלטון והתרבות שקיפות ואחריות ציבורית - אולם מנגד, במעשיהם ובאמירותיהם, משקפים רוח של התנשאות, אדנות וזלזול בוטה ברגשותיה ובעמדותיה של החברה שבתוכה ולמענה הם פועלים.

ד"ר רון בריימן, יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי בשנים 2001-2005