עולם התאוות הדתיות

חגיגה של שפע חומרי

פרשת "כי תבוא" פותחת בחוויה הפלאית של תנובת האדמה. אנחנו נבוא אל הארץ, היא תאיר פניה אלינו ותשפיע עלינו מיבולה, ואנחנו נודה לאלהים. במהלך הפרשה זה הולך ומסתבך, אבל כרגע אני בוחרת להישאר ברגעי האושר של החקלאי הישראלי. השפע פוקד את נחלתו, והוא מודה לאלוהים ומביא לו מביכורי האדמה.

עושר ותחושות אשמה

חווית השפע טעונה ברגשות סותרים. מחד – שמחה על העושר, ומאידך – חשש שכל זה יגמר. לעתים חוויה של שפע גם ממלאת אותנו בתחושות אשמה. האם זה באמת מגיע לי? מדוע שלא אסתפק בפחות? האם באמת השגתי את רכושי ביושר? האם משל אחרים אני לוקח?

מיהו עבד ה' האמיתי?

על רקע היחס הקונפליקוטאלי לעבודת האל מתוך עושר ואושר, צומחת האלטרנטיבה - תמונה של עבד ה' הסגפן, זה ששמחת השפע זרה לעולמו.

האיש שלא היה צריך דבר

יסודה של תורת הביכורים באישור דתי של הרצון האנושי לצבור הון. מביא הביכורים הוא אדם שיש לו בעלות על קרקע ועל תבואה, ומתוך ההכרה בזכותו להחזיק באלו וליהנות מהם נולדה מצוות הביכורים. האנטיתזה של מביא הביכורים הוא הסגפן, וכמודל לסגפן בחר נתן יונתן להביא את דמותו של אחד מ"החסידים הראשונים", ששמו חנינא בן דוסא.

בפרק השלישי של מסכת "תענית" מובאות כמה אגדות המאפיינות את אישיותו, חייו ומשפחתו של חנינא בן דוסא. ברצף האגדות נמצאת גם האמרה הבא (תענית דף כד עמוד ב): "בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני - דיו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת".

נתן יונתן כפרשן של התלמוד

אני מצרפת לבית מהדרש שלנו את נתן יונתן שבשירו "חנינא בני" מקיים מפגש בין דמות עבד ה' של מסכת ביכורים לדמותו של הסגפן:

אלא בשביל חנינא בני

היה יורד לגנו ורואה

תאנה שבִּכרה, רמון שבִּכר

ילדה שבכרה

ונשאר עומד מרחוק

נזיר עובר ארחות.

העולם כולו ניזון בשבילו

 וחנינא – אף לא תאנה אף לא רימון

אף לא אהבה אחת –

כאילו באמת די לו

בקב חרובים משבת לשבת.

להחצין את התשוקה המינית

כמה דברים מעניינים מבחינה פרשנית מציע נתן יונתן בשיר זה. ראשית, הוא מעמת בין דמות איש השפע לדמות הסגפן. שנית, הוא מוסיף לרשימת הביכורים של המשנה גם את ה"נערה" ובכך הוא מאיר על מה שנראה פתאום כפשט של המשנה - המשנה כל-כך חושנית שאין ספק שדבריה מתייחסים לעולם החושני על כל מה שבו – ההבכרה החקלאית מוחצנת, ומאחוריה מסתתרת ההבכרה האנושית: "נערה שבכרה".

כולנו יודעים ש"שדה" ו"גן" הם גם סמלים נשיים "יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו" במקרא, והאשה כשדה בלשון חז"ל: "נסתחפה שדהו". נתן יונתן מזכיר לנו שלמעשה המשנה עצמה כבר מרמזת שתאוות הן תאוות, ועלינו לדבר על המשמעות הדתית של עולם התאוות כולו. תאנה, רימון ונערה – יש מתאווים ויש סגפנים.

ובבית המדרש של הטוקבקים

יש לי שאלה, והיא מופנית בעיקר לאורחים בבית המדרש – מתי תפסיקו לבדוק את נאמנותי למסורת ישראל? מתי תפסיקו לשאול אותי "למה את תמיד תוקפת?" בין החברים הקבועים בבית המדרש התפתחה כבר היכרות

עמוקה, ואני מוצאת שרבות מהשיחות איתי ובין החברים עניינייות ומלומדת. אבל אתם, אורחים יקרים – מה נהיה?

בדקתי את עצמי: המון פעמים אני לא מבקרת אלא דווקא מתלהבת ממה שכתוב בתורה, אלא שכשאני מתלהבת זה לרוב לא עולה בקנה אחד עם טעמם של רבנים מסוימים, ואז זה נראה שוב כאילו אני תוקפת את התורה (כיוון שאני חולקת על מי שנחשב ל"דובר הרשמי" של התורה). בקיצור, לשיטתם של אחדים מאורחי בבית המדרש, אין לי מוצא - כל מחשבה עצמאית היא התקפה על התורה.

יקיריי, יקירותיי, נדמה לי שאני לא תוקפת את התורה, אלא שאתם מגוננים עליה (ובעיקר על רבנים מסויימים) הרבה יותר ממה שצריך.