בעיניו החומות היתה תמיד שימחה כשראה אותי
כיצד יכול לב אחד להעניק אהבת חינם שכזו לאדם שלא הכיר, רק מפני שהיה בשר מבשרו? לא ידעתי שעשרות שנים, ובתוך כל השקט הזה, התקיים כל הזמן הזה עולם כה דומה לשלי
אבנים אבנים השאיר לי סבא, פזורות לאורך כל שבילי הדרך. אבנים וצלילים שאת פשרם לא הבנתי. צעד ונשימה עמוקה כשהיה אומר לי שלום ויד כבדה שהיתה מונחת על כתפי בזמן שרכנתי לנשקו על הלחי, ספק משכה אותי אליו וספק נשענה עלי.
יכולתי להרגיש את עול הדרך במגע ידיו, יכולתי לראות בעיניו הטובות את התמימות הכנה שבגללה אני כאן, מאזין לשטף דיבורו הלא ברור. גם כשהיה עוצר והשקט מילא את החצר ההיא, בעודו יושב במרכזה וספר כבד על ברכיו, התפלאתי איך הזמן הצליח ליצור את הפער האדיר הזה בינינו. ואולי היתה זו גם אשמתי.
הוא היה אני מלפני שני דורות, ואני הייתי הוא לאחר מיותר מ-50 שנה בהן התפצלנו זה מזה. בזמן שהוא דבק בשפת אימו, אני כלל לא ידעתי את אבני הבסיס שלה. בזמן שהוא דבק בדרכי אבותיו הסתכלו עיניי מערבה ונפערו נוכח שפע החומר. האמנתי שאני חכם.
בכל אותן שנים בהן ישב בשלווה מוחלטת ולא רצה דבר מעבר לזה שכבר היה בידיו רצתי אני סביבו במעגלים וניסיתי לחטוף מכל הבא ליד, לשייך לעצמי את החומר והתעודה. אבל ככל שהסתכלתי אליו זה נראה כה רחוק, אף על פי שבמקום בו אני חי אין למרחק באמת משמעות.
הקשר בינינו הלך והתרופף, אם כי עיניו החומות והגדולות היו נעוצות בי היטב ותמיד יכולתי לראות בהן שמחה כשראה אותי. ואיך שמח כל כך כשאני הייתי כה רחוק תמיד? כיצד יכול לב אחד להעניק אהבת חינם שכזו לאדם שלא הכיר, רק מפני שהיה בשר מבשרו?
המחשבה על כך שבעולם של שפע נשכחה ההבנה לגבי המקור הציקה לי כשליוויתי אותו בעבר ההוא. והוא, לידי בשקט האופייני לו, לא אמר מילה. הפער שהיה קיים בינינו כל השנים גרם לי לחשוב על הטעויות שעשיתי בדרך, כיצד לא ניסיתי לגשר וכיצד, כשהפניתי גבי אליו מידי בוקר ונשאבתי לעוד סיבוב במירוץ מעגלי - פשוט לא העדפתי אותו.
חוטי כבוד ונוסטלגיה דקיקים מגשרים מעל אותן תהומות
עוד מבט:
עם או בלי משפחה - בסוף כל אחד בעצם לבד
גיגה
אני אפילו לא יכולה לשער מה רבה תחושת הבדידות שמרגיש הומלס. תחשבו כמה בודדים אתם מרגישים לפעמים אפילו שיש לכם סביבה תומכת, חברים ומשפחה ונסו להכפיל את התחושה פי כמה. הלב מתכווץ רק מהמחשבה הזאת
האם היה זה החינוך שקיבלתי, או שמא אוכל גם לחשוב מספיק ולהבין שאני הייתי בסדר והוא זה הנושא באשמה? ואולי הצורך במציאת אשם נובע רק מהרצון ליצור דמות למשהו שאין לו דמות. אולי כזה הוא הטבע, ומדור לדור יישמר הפער, כאשר חוטי כבוד ונוסטלגיה דקיקים מגשרים מעל אותן תהומות.
התבוננתי בו, והוא לא אמר מילה כשהמשכתי לצעוד לצידו. דמיינתי כיצד צעד גם הוא, רק כדי להיוולד כאן מחדש, הפעם בדמות קצת אחרת. זו החושבת עצמה מתקדמת וקיימת בתוכי היום. חשבתי על כל מה שיש לי ועל מה שאני עושה עם זה. ידעתי שמחשבות כאלו עולות רק ברגעים נבחרים ולאחר מכן דוחקים אותן הצידה וממשיכים הלאה. כשהמשכתי לצעוד לצידו, והוא, בדממה מוחלטת, התכסה ונעלם ממני במעמקי האדמה, שמעתי קשיש שעמד לידי אומר "התרגלתי אליך, יהודה". ואז הבנתי שבתוך כל ההמון הכואב ההוא לא הייתי לבד במחשבותיי.
לפתע התחיל כאב מוזר מפלח את דרכו פנימה בתוכי. הבנתי שאני מצטער שמעולם לא קשרתי את חיי בחייו כמו שהיה רוצה. לא ידעתי מה היה כואב יותר, לאבד אותו כך או אחרת, כשאני מבין את מילותיו, כשהמהומיו בשפה זרה ברורים לי.
היחסים ביני לבינו היו בעלי חוקים בסיסיים בלבד. הוא לא ידע דבר מהותי על חיי, ולפעמים האמנתי שאינו מסוגל באמת להבין. אני חשבתי שאת חייו ניתן היה לסכם במספר שורות ונוכחתי לדעת כמה איני יודע כלום. באיזה שלב השתלט האגו על חיי לא אדע להגיד.
כשהייתי אצלו בפעם האחרונה עיינתי בספרים שנהג לקרוא כל הזמן. באחד מהם נתקלתי בציטוט שאמר כי אדם נמצא במקום בו מחשבותיו נמצאות, לכן עליו לוודא שמחשבותיו נמצאות במקום בו הוא רוצה להיות. אני זוכר שלא הצלחתי להמשיך לחשוב עוד באותו הרגע. לא ידעתי שעשרות שנים אחורה, ובתוך כל השקט הזה, התקיים כל הזמן הזה עולם כה דומה לזה שלי.
בשבעה ימים הבנתי כי לעד יתפלאו בני האדם על כך שתכונותיהם דומות לתכונות השורש ממנו נבטו. בשישה לילות ניסיתי לעשות כל שיכולתי על מנת להגיד שלום פעם אחת בדרך שלי, ואני לא חושב שמישהו באמת הבין זאת.
כל שיכולתי לראות סביבי היו אנשי השבט שלי
כך, באמצע אחת מעונות הקיץ החמות ביותר שידעה האדמה עליה אני מסתובב, מצאתי עצמי צמא מאי-פעם. למשך מספר ימים, כשהתבוננתי שמאלה וימינה, כל שיכולתי לראות היו אנשי השבט שלי. ולפתע הכל היה כל כך ברור.
הבטחתי לעצמי שיותר לא אפספס דבר.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
