אהובי הופך מרודף שמלות נחשק לאדם דתי
מהר מאוד הכרנו את המשפחות והחיבור היה מיידי. דיברנו על עתיד משותף, חתונה, ילדים. אבל האיש המדהים שלי אינו חופשי ברוחו ובנפשו, והוא אינו כפי שהציג עצמו
אהוב שלי,
נכנסת לחיי בסערה לפני כעשר שנים, אני סטודנטית צעירה בשיעור הראשון שלה בקמפוס ואתה כבר עם ותק של סמסטר. היתה לך נוכחות במתית משגעת, כזאת שאי אפשר להתעלם ממנה. כולם, גם בשיעורים הגדולים ביותר, תמיד ידעו מי זה יונתן. גם אני - ורציתי אותך.
חברים משותפים תמיד הזהירו אותי מפניך. אמרו שאתה "רודף שמלות", כזה שפשוט רושם לזכותו "כיבושים". ואני, רצינית שכמוני (אולי לא בדיוק בשלב להתחתן, אבל בהחלט לא רציתי סטוץ) - נרתעתי. כשהתחלת איתי, פירשתי את זה כעוד "וי" לרשימה שלך, מקום שלא רציתי לתפוס, וסירבתי.
כעבור זמן, כשכבר הייתי בקשר זוגי רציני, שמעתי מידיד שלי, חבר משותף של שנינו, שעברת לעבוד בחברה מסוימת, רחוק ממקום מגוריך הקודם, ובחרת להמשיך ללימודי תואר שני סמוך לשם. כך שהפסקנו להתראות אפילו במקרה.
שנים מאוחר יותר, אני מתחברת בראשונה ל"פייסבוק", אתה שולח לי בקשת חברות. איך התרגשתי. הרי תמיד רציתי אותך, וגם הבנתי מהחבר המשותף שבעצם לא היית כזה "רודף שמלות", אלא זה היה ניסיון לצייר אותך באור שלילי, מפני שהוא רצה אותי לעצמו. איך שמחתי. מיד אישרתי את החברות איתך בצירוף "שלום" משלי. משם התחלנו להיות בקשר שוטף, יותר או פחות, בתכתובת ברשת, כשאני בדיוק סיימתי קשר זוגי שעלה על שרטון זה מכבר. הצעת להיפגש.
בילינו יחד כל שעה פנויה ונגענו, אוי, כמה נגענו
הקשר התחיל מיידית, וזה היה נפלא. אין מספיק סופרלטיבים לתאר את זה. המרחק הגיאוגרפי בין מקומות המגורים שלנו לא קטן, ושעות העבודה שלנו לא חופפות, אבל לא פרטים טכניים שכאלה עמדו בדרכנו להגשמת הקשר. בילינו יחד כל שעה פנויה, ובימים שלא נפגשנו במקרה, דיברנו המון בטלפון. היו לנו שיחות עמוקות כאלה, טובות, דיברנו על סוגיות מעניינות וניהלנו עליהן דיונים של ממש. ונגענו, אוי, כמה נגענו.
מהר מאוד הכרנו את המשפחות האחד של השני, והחיבור היה מיידי. דיברנו על עתיד משותף, חתונה, ילדים. אך אבוי. האיש המדהים שלי אינו חופשי ברוחו ובנפשו, והוא אינו זה שהציג את עצמו כל הזמן הזה. 'הוא' האמיתי חוזר בתשובה.
אז לא יצאנו בשישי בערב, ולא הלכנו לשום מקום בשבתות
אני? אני באה מעולם חילוני לחלוטין. גיליתי לפתע את האמת על עובדת הימים שבין חמישי לראשון. יותר משהם "סוף שבוע", הם "שישי שבת". מבחינתי לא לנסוע בשבת זה הכי לשמור שבת, וגם זה לא קורה במציאות שלי. בכלל לא ידעתי עד לאן זה מגיע וכמה סייגים יש למלא בשמירת שבת כהלכתה. הרצון שלך לא לצאת ולבלות בבית התבהר לי, הרצון לאגור כוחות בשבת ולא לנסוע לטייל התחוור לי. אז לא יצאנו בשישי בערב, ולא הלכנו לשום מקום בשבתות. ישבנו לאכול רק במקומות כשרים, כי היה חשוב לי שתרגיש בנוח ושלא תגיד לי שאתה בדיוק לא רעב ולא בא לך לאכול. אתה הנחת תפילין וחבשת כיפה בבית וניהלת את כל הטקסים הקשורים לימי חג ומועד בגירסה מלאה.
בהתחלה, כחודש שלם, כשעוד רק "יצאנו" והקירבה בינינו היתה פחות אינטנסיבית, לא דיברת איתי על הנושא כלל. רק לאחר ארבעה שבועות מצאת לנכון לפתוח את הנושא, וגם אז מאוד בקצרה סיפרת שאתה שומר שבת וכשרות. "חילוני שומר מסורת" קראת לזה. אוקסימורון שכזה.
רק לאחר זמן הסתבר לי גודל העניין ועומק הנושא. סיפרת לי על החינוך הדתי שאתה רוצה שילדיך יקבלו וכמה מהותי יהיה מבחינתך לנהל משק בית כשר לחלוטין, על כל המשתמע מכך. ובאותה נשימה, כאילו כדי להרגיע אותי, אמרת שאתה מקבל אותי כמו שאני, אם אשתנה ואם לא, ובעיקר ש"רק אם יבוא ממני השינוי ואני אחליט לפתע שגם אני רוצה להיות חלק מהסביבה הדתית, אז זה יהיה נהדר".
זה לא פשרה, זה ממש ויתור. וזה חד-צדדי לחלוטין
ברור לי שזה לא יכול להתקיים במציאות מצב שבו אני "כמו שאני" אשתלב במסגרת כזאת. ברור שיש את הפשרות שמתוקף ה"ביחד" אעשה (ועשיתי), כמו לא לצאת בשישי או לא לנסוע לחברים או למשפחה או לטיולים בשבת. אבל אורח חיים שבו בבית שלי אחמם, למשל, בשר במיקרו ואז אצטרך לטפל במיקרו לפני שאוכל לחמם בו משהו חלבי, ושאלות של חינוך ואורח חיים, זה כבר מוגזם. זה לא פשרה, זה ממש ויתור. וזה חד-צדדי לחלוטין.
חילונים נתפשים לעתים כ"גמישים". הרי חילונים לכאורה לא נשמעים לשום חוק שהוא יהרג ובל יעבור. אם הברירה היא אם לשמור שבת או לא, אז לדתי אין ברירה ולחילוני "מה כבר יקרה אם ישמור שבת?"
אכן, חילונים יכולים לעשות הכל, בגבולות הסביר, אבל זהו עצם העניין - לדתיים אין בחירה ולחילונים יש. אם לדתיים חשוב לשמור על חוקי הדת, לחילונים חשוב לשמור על החופש ועל החירות לבחור.
אפשר לגשר על הפערים, אבל זה לא קל, ובדרך כלל הגישור הוא באמת לכיוון אחד, כי דתיים לא יכולים להתפשר. שבת צריך לשמור, וכשרות צריך לשמור, ומצוות צריך לשמור, וחגים צריך לחגוג, ואין כאן הרבה פשרות. על מה דתיים מתפשרים? על זה שהם לא כופים התנהגות על הזולת? ואיך בדיוק אפשר לחנך ילד גם באופן דתי וגם באופן חילוני באותו בית? האם הילד "לפעמים ישמור שבת" או "לפעמים יאכל לא כשר" (שלא לדבר על "לפעמים יחליט לא לעשות בר-מצווה")? האם לילד תהיה אותה חירות לבחור שיש להורה החילוני שלו?
מעצבן אותי שלא ידעתי כבר מההתחלה על התהליך המתקדם שבו אתה נמצא. לא נרדמתי בשמירה, אבל זה היה מידע מאוד ממודר. למראית עין אתה חילוני לחלוטין, מנהל חיים "רגילים". החברים לא מאמינים. כולם מכירים אותך כחילוני ולא מביעים טיפת הבנה או בכלל קבלה לאמינות ה"סיפורים" שלי. עד כדי כך אתה משחק מִשחק כפול בימים אלה.
אני בעיקר כועסת עליך שרצית חילונית לעשות איתה את הדרך ל"שם", ולא שאלת אותה מראש אם זה מקובל עליה לפני שהיא נקשרה אליך.
לקראת השנה החדשה, אנא מסור ד"ש ממני למשפחה שלך: להורים שלך המדהימים, לאחים שלך ולגיסתך. ברכות מראש לזמן בו תהפוך בקרוב לדוד בפעם הראשונה.
רק מתגעגעת.
לפנייה לכתב/ת 
