מצפון חד כיווני

מאז ומתמיד, בארץ כמו בעולם, ראו גורמים רבים בשמאל צורך כמעט בלתי נשלט למרק את מצפונם, בעיקר כשמנגד ניצב לו דמון ראוי לכל חרמה וגינוי. כך המחאה, או העצומה, ההפגנה או ההשבתה משמשים מעין פן מעשי משלים, שמסדר קתרזיס מכובד לחברים, ולא פחות - מסמן אותם בקרב באי המחנה כמי שחירפו נפשם המקצועית מנגד, ולא בעבור חופן שלמונים, אלא למען "המצפון של כולנו".

מצפון, להווי ידוע, הוא חומר גלם גמיש למדי בידי היוצר (בין אם מהבימה, מהקאמרי או מבית לסין). הפוך בו והפוך בו, והוא, הפלא ופלא, נופל כמעט תמיד על צד שמאל.

למעשה, אין כל חדש באוסף המצפוניסטים הנוכחיים, שחברו להם יחדיו להחרים את אריאל. אין בכך יותר מחוליה בשרשרת שמאל "מצפונית" ארוכת שנים, שהצביעות, הנאיביות, הרשעות והטפשות משמשות בהן בערבוביה, במינונים המשתנים עם הזמנים.

אותו צירוף הביא איש שמאל מובהק כמו ברל כצנלסון, כבר בשנת 1936, לקבוע, לאחר שעמד על אורחם ורבעם של עמיתיו למחנה: "היש עם בעמים, אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לִבם רגש של הערצה והתמכרות".

כך, כשרובם ככולם של שמאלני ארה"ב בתחילת שנות ה-50 קוננו מרה על רדיפותיו של ג'וזף מקארתי, הם לא היו יכולים, כמובן מתוקף מצפונם, שלא למלא את פיהם מים, גם כשידיעות על זוועות סטאלין בבריה"מ שטפו את המערב.

מקארתי היה כמובן השטן, וסטאלין כמעט הטוב באדם, כשרבים מהם, כאז כן היום, טורחים להבחין הבחן היטב בין בני המעלה לבין המצויים בזוטו של עולם; או בלשונו של אחד מראשוני המחרימים של אריאל, שמואל הספרי, ב"מניפסט השמאל הלאומי": "ימני הוא שמרן. פטפטן. פולמוסן. מתנגד. בעיקר לכל שינוי. שמאלני הוא מהפכן. מעשי. פורץ דרך. מעז ומנצחח".

אם כך הם פני הדברים המבדילים בין בני החושך שטרם יצאו ממערתם לבין בני האור שהשמש אינה חדלה לזרוח ממקום מאוד מסוים בגופם, אין תמה שמצפוניסט אחר מהמחנה הגלובלי, ג'ורג' ברנרד שו, יכול היה, בהתייחסו למשפטי הראווה של יוסיף ויסריונוביץ', לקבוע בפסקנות כי "לאיש לא יכול להיות ספק באשמתם של הנאשמים".

כך, אך טבעי שרבים מאבותיהם הרוחניים של ל"ו יקירי התיאטרון הישראלי הנוכחיים (לפני הפרישה האחרונה של כמה מהם) לא יכולים היו ב-1953 להסתיר את יגונם לאחר לכתו מאתנו של רב הטבחים הגרוזיני, כשבטאונה הרשמי של מפ"ם כתב מדם לבם של החברים: "אבל כבד שורר בכל ארצות הסוציאליזם ובלב כל איש שוחר שלום בתבל".

באורח זה יכול כיום נועם חומסקי, שוחר שלום עכשווי והומניסט דגול מטעם עצמו ועדת חסידיו, להתאבק בעפר רגליו של מיטיב אנושי ידוע אחר, חסן נסראללה, וממעונו של "מנהיג השחרור הלבנוני" להשיח עם מארחו בפנים חמורות סבר על מעללי ישראל ופשעיה. ובאופן זה יכול פרופ' ריצ'רד פאלק, יהודי אמריקאי נוסף, שכיהן כחוקר מיוחד של מועצת זכויות האדם של האו"ם, לקבוע ממרומי תפקידו, כי ישראל היא נאצית, לא פחות ולא יותר, וכהשלמה לכך לתמוך בכל לבו בארגון שוחר השלום וזכויות האדם - חמאס.

וכך, יכול המשתמט איתי טיראן להשאיר לאחרים את העבודה המלוכלכת והפשיסטית של שירות צבאי, כמובן בשם מצפונו מעורר ההשתאות; ובאורח זה שש בעז גאון, שרגישותו הכה רבה לזולת, להעלות את המחזה "השיבה לחיפה", המבוסס על נובלה של המחבל מהחזית העממית ע'סאן כנפאני;

וברוח זו יכול הספרי למצוא בהופעה באריאל מקבילה לחיוב יהודי דתי לאכול במסעדה לא כשרה.

כשנשאל אנטול פרנס איך זה שסוציאליסט כמותו נוהג לסעוד את לבו במסעדות יוקרה פריזאיות, הוא השיב בלא הנד עפעף כי לקיבתו אין דעות חברתיות-פוליטיות מוצקות.

גם קיבתם של הספרי, גאון, טיראן וחבריהם אינה מתחבטת בסוגיות מצפון ברומו של עולם, גם אם בעולם של מטה היא מתגלה כחובבת מושבעת של סבסודים ממשלתיים, וכשאלה אינם משביעים את רעבונם הם טורחים להסביר לנו בבתך הקטנה (והמוסרית כמובן) לאן נידרדר ללא האמנות (היינו, ללא תקצובה).

את המשך סבסודם של המוסדות המעסיקים את החברים הללו רצוי עד מאוד לבחון מחדש, זה לבטח יואיל למצפונם של הג'נטלמנים הללו, גם אם קצת יקשה על כיסם. בזה הלא ניכרים אנשי מצפון ומוסר שכמותם... ואולי לא.

 ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה