"הכיבוש מקפיא גם את החיים המוזיקליים"

אוגוסט 1950. בואנוס איירס זוכה מבלי דעת לרשום על דפי ההיסטוריה בכורה עולמית למי שיהפוך מהר מאוד לאחד מגדולי הפסנתרנים והמנצחים בעולם. מאסטרו דניאל ברנבוים מציין בימים אלה 60 שנה מאז עמד לראשונה על במת הקונצרטים בבירת ארגנטינה ומתבונן במבט מפוכח על המציאות שהשתנתה סביבו.

בראיון נדיר ל-ynet, שנערך ימים ספורים לפני שהוא חוזר לביקור בירושלים לרגל הפסטיבל הבינלאומי למוזיקה קאמרית שייסדה ומנהלת ביד רמה רעייתו, הפסנתרנית אלנה בשקירובה, הוא לוקח אתנחתא מלוח הזמנים הצפוף שלו ומדבר על מוזיקה, הצורך בהתחדשות, סכנת הסטגנציה וגם על הכיבוש הישראלי שמאיים לדבריו על המשך קיומה של החברה הישראלית.

בפסטיבל בירושלים, הוא יבצע בבכורה ישראלית שתי יצירות של המלחין פייר בולז. "הפסטיבל חוגג השנה בר מצווה ומשמעות הדבר שהוא עוזב את תקופת הילדות ונכנס אל עולם של בגרות", הוא אומר, "זו הסיבה שמאוד חשוב היה לי לבצע יצירות מרכזיות דווקא מהרפרטואר של מוזיקה בת זמננו".

ברנבוים. 60 שנה על הבמה (צילום: מרב יודילוביץ') 

נוכחותן של יצירות בנות זמננו בקונצרטים של ברנבוים ובתכניית הפסטיבל אינה יוצאת דופן, וזו דרכה האלגנטית של ההפקה להרחיב את המנעד הקיים של קהל באי הקונצרטים והמוזיקאים המשתתפים בהם כאחד. "הפעם הראשונה שהופעתי בקונצרט בישראל היתה בשנת 1953", אומר ברנבוים ומדגיש, "זה הרבה זמן. כמעט שישים שנה שאני מקיים קשר הדוק מאוד עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. למעשה זהו עיקר הקשר המוזיקלי שלי עם מדינת ישראל. הייתי עד לכל ההתפתחויות. בשנת 1953 התזמורת הפילהרמונית הישראלית היתה מרכז אירופית טהורה וכך היא גם צלצלה, כיוון שהיו בה נגנים מגרמניה, פולין, הונגריה ומרכז אירופה. אחרי שנות השבעים, עם העלייה הרוסית, חל שינוי די ניכר בסגנון הנגינה".

עם רעייתו אלנה בשקירובה בירושלים (צילום: Monika Rittershaus)

זו לא הפעם הראשונה בה יבצע בירושלים מיצירותיו של בולז. אחרי שביצע לפני שנים ספורות את "ממוריאל" של המלחין הצרפתי, הוא יבצע את "Derive", אותה הוא מגדיר אחת החשובות שנכתבו בשלושים השנים האחרונות. "זו יצירה סימפונית ל-11 נגנים ובהם כלי מיתר, נשיפה והקשה. זו יצירה ענקית, לא רק באורכה וחשיבותה, בכך שהיא מראה את הקשר של המוזיקה לעבר, להווה וגם לעתיד", הוא אומר ומדגיש, "זו לא עוד יצירה חדשה בביצוע בכורה בישראל ואני מקווה שאנשים יגיעו לקונצרט עם סקרנות ובאוזניים פתוחות. זה יהיה מיוחד במינו".

למרות לוח הזמנים הצפוף, מדי שנה באוקטובר הוא מפנה לעצמו כמה ימים כדי לקחת חלק בפסטיבל, בו משתתפים מוזיקאים בינלאומיים מובילים, ללא תמורה. "זה לא רק עניין ההתנדבות שחשוב", הוא מדגיש, "זו הרצינות והעבודה לעומק שנעשית פה. קשה לבנות תכנית לפסטיבל של מוזיקה קאמרית, כי בדרך כלל בתחום הזה יש אנסמבלים קבועים שמנגנים יחד, ופה אתה נדרש לחבר בין אנשים שונים, מה שיכול לגרום לחוסר אחידות. מצד שני, החיבורים הראשוניים האלה מביאים איתם גם אימפולסים חדשים, ואני חושב שהפסטיבל נע בין שני הקצוות הללו".

ברנבוים. "אנשים עדיין מעוניינים לשמוע מה יש לי לנגן, לנצח ולומר" 

קל להבחין בקו המתודי שמותח ברנבוים לאורך השנים בבחירות המוזיקליות הרפרטואריות שלו המבקשות לפתח סובלנות, לשבור את גבולות המוכר ולהוציא לחופשי את המחשבה של הקהל מתוך הנורמה המְקַבּעת. הוא משתעשע לרגע בתזה הזו, מרצין ואומר: "למרות כל השנים שחלפו, אנשים עדיין מעוניינים לשמוע מה יש לי לנגן, לנצח ולומר.

"אני חושב שזו לא רק זכותי, אלא גם חובתי להעביר לקהל ולנגנים חדשים את כל מה שלמדתי ועשיתי במשך השנים הללו. מאוד חשוב לי להוציא את המוזיקה בת זמננו מהגטו שבו היתה לכודה. פעם תפסו אותה כזרם שמכוון רק למומחים ויודעי דבר, אבל אני חושב שהיא חייבת להיות חלק מהיומיום של החיים המוזיקליים".

במשך הרבה שנים היית הישראלי המייצג בעולם המוזיקה. היום, לא מעט בזכותך, יש ייצוג ישראלי נבחר בכל תזמורת שמכבדת את עצמה באירופה. מה זה אומר עלינו?

"זה לא סוד שמזה מאות בשנים יהודים ידועים בזכות הכישרון המוזיקלי שלהם. יהודים תמיד שיחקו תפקיד חשוב מאוד בחיי המוזיקה עם אנשים כמו ארתור רובינשטיין, ולדימיר הורוביץ, ליאונרד ברנשטיין, יהודי מנוחין, אייזק שטרן וכולי וכולי. לכן טבעי שאחרי יותר מ-60 שנות קיום של מדינה, חלק גדול מהנגנים היהודיים יבואו ממנה".

למרות שקיימים בישראל כוחות מוזיקלים משמעותיים, יש פה תקרת זכוכית שגורמת לרבים מהם לעזוב. מה הסיבה?

"אינני יודע, אני לא מבלה מספיק זמן בארץ ולא מכיר את המנגנון ואת הרמה כדי להביע דעה. בדרכי הצנועה ניסיתי לתת יד ולעזור למוזיקאים יהודים וגם לא יהודים שבאו מהארץ, כמו סלים עבוד אשקר מנצרת והפסנתרן בשארה הארוני, שהוא יוצא מן הכלל. גם באופרה בברלין היו לי כמה אסיסטנטים שגדלו בארץ. מה שיכולתי, עשיתי".

אירופה מלאה במאות מוזיקאים ישראלים מחוננים, ומנגד יש תחושה שאצלנו בבית יש מזה זמן סטגנציה מסוימת.

"כן, כי אחרי הכל אנחנו מדברים על החברה הישראלית ואי אפשר להימנע מזה. לא ייתכן שלכיבוש של 43 שנה לא תהיה השפעה על איכות החיים בארץ. לעתים קרובות לא שמים לב לזה, אבל מובן מאליו שהדברים קשורים. חייל שעשה את שירותו בצה"ל לפני 1967, עבר חוויות שונות לגמרי מחיילים שישבו במחסומים וראו את כל הדברים האלה. אני לא חושב שאפשר להימנע מלהתבונן מוסרית על הדברים וזה משפיע גם על החיים המוזיקליים".

זה לא מסביר את תחושת העמידה במקום, בשעה שתזמורות וותיקות באירופה וארצות הברית דוהרות קדימה.

"כי זה ממש כאילו אנחנו צריכים לחיות רק מיום ליום. אנחנו לא מסתכלים קדימה ולא שואלים את עצמנו איפה נהיה בעוד 20, 30 או 50 שנה. ברגע שאת חיה באופן שכזה, את חיה רק עם הדברים שמוכרים לך. זה לא חיים מתוך מחשבה אסטרטגית, אלא טקטית".

אתה כרגע בהופעות עם תזמורת הדיוואן בארגנטינה, ותהיתי האם המקום שבו אתה מנצח - אם זה בואנוס איירס, ברלין או ירושלים - מהווה עבורך אתגר רגשי?

"יש לי כמובן יחס מאוד רגשי לארגנטינה. נולדתי וגרתי פה עד גיל 9. למדתי הרבה מאוד מהחברה הארגנטינאית, שכבר מתחילת המאה ה-20 קיבלה אליה אנשים מבחוץ, יהודים ולא יהודים, אירופיים ומזרחיים. יש פה קהילה טורקית גדולה, שתי קהילות סוריות, יהודית וערבית וקהילות של מהגרים מאירופה.

בארגנטינה למדתי שלא חייבים להיות רק דבר אחד, שיש כזה דבר ריבוי זהויות וזה משהו שנשאר בי.

"יש הרבה דברים שהם לא בסדר בארגנטינה, יש שחיתות ובעיות פוליטיות עמוקות. אבל הסובלנות היא אלמנט טבעי בחברה הארגנטינאית, ואת זה למדתי פה. לגבי חווית הניצוח עצמה, היא קשורה למוזיקה ואינה תלויה במקום".

אם פעם נדמה שאתה נאבק מבפנים על צביונה של ישראל, היום התחושה שאתה נאבק מבחוץ. אתה מיואש מישראל?

"בואי נאמר שאני מאוד חושש שאנחנו לא מסתכלים בבהירות מחשבה על העתיד. כמו שהפילוסוף ברוך שפינוזה אמר: 'אל תבכו ואל תצחקו, נסו להבין'. אני חושב שאנחנו שואלים את עצמנו מעט מדי לאן אנחנו הולכים ומה אנחנו מבינים מכל הדבר הזה. זו אשליה לחשוב שכל זמן שנסגור ונציב גבולות, אף אחד לא יפגע בנו. זו טעות אסטרטגית עמוקה".