בזכות הדיאלוג

"אבל יש כל כך הרבה ניואנסים", התעקשתי. "כל כך הרבה דקויות שצריך לקחת בחשבון".

"וכאן את סופגת אחד-אפס חזק מול המתנחלים", ענה. "בבניית בית או בעקירת עץ אין ניואנסים, יש עובדות. את מתחבטת בברירת המילים שישקפו בנאמנות את השקפת עולמך, בזמן שבמקום אחר יוצקים עבורך את המציאות בבטון".

"ובכל זאת, אנחנו מדברים פה על אריאל", גמגמתי. "לא על תפוח או בת עין. אנחנו לא מדברים פה על ארבעה קרוואנים על ראש גבעה. בכל זאת, 17 אלף תושבים ו-32 שנה".

"וזה שהעוול התיישן והתרחב", הקשה, "זה הופך אותו להיות פחות עוול?".

"כנראה שכן", עניתי. "הרי כולם יודעים שבכל הסכם עתידי, רחוק מהעין ככל שיהיה, לא יהיה דין אריאל כדין תפוח או בת עין. אריאל זה... זה שלנו, לא? עיר ואם בישראל וכל זה...".

"שתיים-אפס למתנחלים", הוא חייך. "אריאל היא אולי עיר ואם, אבל לא ממש בישראל. היא נמצאת 20 קילומטר בעומק הקו הירוק. אריאל היא שטח כבוש הנתון למשטר צבאי, תוך הפרה של אמנת בינלאומיות ופגיעה בזכויות אדם של הפלסטינים. אריאל מעולם לא הוכרה או סופחה חוקית להיות חלק ממדינת ישראל. גם אריאל הייתה פעם ארבעה אוהלים בלב הגדה, אבל ככה עובדת השיטה: העוול התיישן והתרחב עד כדי כך שהוא כבר לא נראה כמו עוול. אמרתי לך: יוצקים עובדות בבטון. הזיכרון הוא דבר גמיש, בטון לא".

ועוד הוסיף ידידי השמנמן וגיחך: "אם היא עיר ואם בישראל, שיספחו אותה במסגרת הסכם או בלעדיו. מבחינתי, שיספחו את הגדה כולה, יעניקו אזרחות שוות זכויות לכל יושביה ויזנחו את מדיניות האפרטהייד - ואז, מבחינתי, את יכולה להופיע עם השטויות שלך בסיבוב הופעות מג'נין ועד קריית ארבע".

"אבל חרם?", הקשיתי, "מה, אנחנו בכיתה ד'? מעבר לזה שזה ילדותי, זה גם נורא לא תרבותי. אני אמורה להאמין בדיאלוג, לא?".

"אז הנה הוא הדיאלוג. יש סוף סוף שיח סוער, דרמטי, על מעמד ההתנחלויות ועתיד פניה של המדינה, שמתנהל בתוך החברה הישראלית ולא בין הממשלה לבין הממשל האמריקני, שאלה שתקבע את עתידך ואת עתיד הילד החצי ערבי שלך, להזכירך... זאת המשמעות האמיתית של החתימה על המכתב, לא אם איזו הצגה אידיוטית שלך תופיע או לא תופיע באריאל. אם אני זוכר נכון, אף אחד לא דיבר בכלל על להביא הצגה שלך לאריאל" .

"לא ממש", מלמלתי. "אז החרם הוא לא על תושבי אריאל?".

"לא. עד כמה שאני יודע, כל מי שמחזיק באזרחות ישראלית יכול לצרוך תרבות בכל מקום בתחומי המדינה. אם אני לא טועה, חלק מההצגות שלך כמו 'פלונטר' או 'דור שלישי' (שהוחרמה אגב על-ידי משרד החוץ) פונות אל קהל המתנחלים כפרטנר פוטנציאלי לדיאלוג".

"נכון!", קפצתי. "אפילו קיבלתי ביקורת טובה ב'מקור ראשון'. רק המבקר המנוול של 'הארץ' נכנס בי. אז תזכיר לי שוב, למה אני חותמת על המכתב?".

"כי הסטטוס קוו נשבר, כי עד היום לא הופעתם בשטחים כבושים ומהיום רוצים שתופיעו, כי רוצים שתחשבי שאין הבדל בין אריאל לבין כפר סבא - אבל יש  כי יש כאן דיון חשוב ומהותי שאי אפשר לעבור עליו לסדר היום. כי את מאמינה בדיאלוג, כי אסור לשתוק רק בגלל שאת חוששת לאבד עבודה. כי אם את רוצה לקרוא לעצמך אמנית, את צריכה להביע את עמדתך גם אם היא לא פופולרית וגם אם תשלמי עליה מחיר".

"ואם אני אחתום, כל זה יקרה?"

"מה פתאום. למה מי את?".

יעל רונן, במאית ומחזאית, חתמה על עצומת אנשי התיאטרון המסרבים להופיע באריאל