ילדים עובדים בפרך: הצד האפל של "דרך המשי"

במשך חודש אחד בשנה, מבוקר ועד ערב, דילורום נישאנובה מגדלת תולעי משי. העבודה קפדנית ומעייפת והיא עוסקת בה מאז גיל שמונה. שלטונות אוזבקיסטן מתעקשים כי אסרו על עבודת ילדים, אך נישאנובה, כעת בת 15, מעולם לא שמעה על כך.

היא ואחיה, בני 9 ו-17, חושבים שזה טבעי לגמרי לעזור לאביהם לגדל תולעי משי, כמו גם כותנה וחיטה. "אנחנו רק עוזרים להורים שלנו", היא אומרת כששיערה השחור מכוסה בצעיף מוסלמי מסורתי. "זה מה שילדים צריכים לעשות, לא?". לא. לא ככה, אומרים ארגוני זכויות אוזבקיים שטוענים כי ילדים לא צריכים להיות מועסקים כעובדים, בעיקר בחודש מאי, תקופת ההפריה של תולעי המשי שבדיוק נופלת גם על המבחנים בבתי הספר.

עסקי תולעי המשי מתנהלים במדינה במשך דורות רבים, עוד מימי דרך המשי שעברה במדינה האסיאתית. קוקנד, עיירה השוכנת בעמק פרגנה הפורה, היכן שמשפחתה של דילורום חיה, היא גם המילה האוזבקית המתארת את גולם הפרפר (Cocoon). קוקנד היתה היעד של השיירה הסינית הראשונה שיצאה מערבה עם משלוח משי בשנת 121 לפני הספירה, איתה גם נפתח מסלול הסחר האגדי.

אבל לגלגול המודרני הנוכחי של התעשייה, כמונופול ממשלתי, יש צד אפל. חקלאים מספרים שהם נמצאים תחת איומים של קנסות או אובדן אדמתם במידה ולא יעבירו את המכסות הנדרשות, והמכסות הן כה גבוהות שאין להם ברירה אלא לגייס את ילדיהם לעבודה.

השימוש בילדים לקטיף הכותנה באוזבקיסטן תועד בהרחבה, ורשתות ענק בארצות הברית, ביניהן רשת וול-מארט, מסרבות לקבל את המוצרים הללו, אבל תעשיית המשי חמקה ברובה מבחינה מדוקדקת בינלאומית. ההכנסות השנתיות שלה קטנות בהשוואה ל-1 מיליארד הדולר שנכנסים מתעשיית הכותנה.

משי - ייצוא שנשלט על ידי המדינה

הממשלה מוקירה את המשי כחיבור לימי הפאר של "דרך המשי" וכמוקד משיכה תיירותי. היא גם מחשיבה את המשי כפריט ייצוא שחייב להיות נשלט על ידי המדינה, כמו הייצוא של הזהב, הכותנה, הבז הנודד ופרוות טלאים. ייצור המשי באוזבקיסטן אחראי על יצור פחות מ-5% מתעשיית המשי העולמית, ומתגמד לעומת זה של סין, אבל באופן יחסי הוא הגבוה בעולם, עם כמעט קילו של משי עבור נפש באוכלוסיה של 27 מיליון איש.

קאחור יבקשטייב, האחראי על מחלקת גידול המשי במשרד החקלאות, אומר ש-90% משני מיליון החקלאים האוזבקים מעורבים באיסוף השנתי. "ילדים לא מעורבים, רק מבוגרים" הוא טען בראיון.

אבל האמירות הללו נשמעות מנותקות בחוות עצמן. אומורזק קיומוב, חקלאי בן 51 מהכפר ניימן שבמזרח המדינה, אומר כי הילדים שלו ונכדיו, כולם עובדים במהלך עונת פקיעת הגלמים. "אנחנו סובלים במשך 25 יום, מארבע בבוקר ועד לחצות", הוא מספר.

בקוקנד, העבודה הקשה של גידול תולעי המשי הופכת למוחשית מאוד כשמדברים עם דילורום ומשפחתה. לאביה, אדהאם בן ה-42, עשרה דונם של אדמה חקלאית. מתחילת מאי, הוא אומר, פקידים מבית הגידול שבבעלות הממשלה העבירו לו שתי קופסאות של 30 גרם עם ביצי תולעי משי שיגדלו לכ-100 קילו של פקעות.

"מעגל שנתי של עבודה כפויה"

במשך ארבעה שבועות עד לפקיעה, תולעי המשי גדלות פי 10,000, והן נזקקות לטיפול מתמיד. "הן חסרות אונים בדיוק כמו תינוקות בני יומם", מסבירה דילורום. מאכילים את התולעים שבע פעמים ביום והן מתות אם ההאכלה מתעכבת בשעה. תולעים מתות חייבות להיות מוצאות מיד, כדי שלא ידביקו את התולעים האחרות הפועלות ליצירת חוטי המשי שדילורום אוספת עם הזריחה.

עם רגישות לאור, רעש ורוח, תועלי המשי גדלות באסם לח הצמוד לבית המשפחה. רעשי האכילה שלהן נשמעים כמו נקישות של טיפות גשם קטנות. כשהיא נזכרת בעונת הגידול האחרונה אומרת דילורום, "עבדנו קשה, הייתי חייבת להפסיד כמה מהשיעורים שלי, כמו ילדים רבים בבית הספר".

גאניהום ממטהונוב, אחד מפעילי זכויות האדם במדינה, מוסיף כי "בכמה בתי ספר מגדלים תולעי משי כחלק מלימודי כלכלת הבית". לדבריו, "עבור החקלאים וילדיהם גידול המשי פותח מעגל שנתי של עבודה כפויה וניצול לרעה בידי השלטונות".

הסיכונים שהפעילים לוקחים הם גדולים. במאי 2009, כמה חודשים לאחר שדיבר לראשונה עם סוכנויות הידיעות, נאסר ממטהונוב לחמש שנים באשמה של קבלת שוחד. לטענת עמיתיו הוא הופלל. ממטהונוב הוא אחד מעשרות מבקרי של השלטון שנכלא בשנים האחרונות.

חקלאים שמסרבים - נאסרים

העסקת ילדים אינה מוגבלת לתעשיית המשי באוזבקיסטן. היא גם נחשפה בתעשיית המשי של הודו, אבל המדינה הסובייטית לשעבר היא יוצאת דופן באופן שבו היא פועלת כדי לשמר את התעשייה. יבקשטייב ממשרד החקלאות מאשר שהשלטונות המקומיים דורשים מכסות המבוססות על גודל החווה. לדבריו, חקלאי עם 50 עד 60 דונם חייב לספק שניים או שלושה טון של פקעות גולמיות.

המספרים העדכניים ביותר, על פי ארגון המזון והחקלאות של האו"ם, מראים על הכנסות של 57 מיליון דולר ממשי לאוזבקיסטן בשנת 2005, מייצוא של 17 אלף טון פקעות גולמיות. למרות שנאסר על קיום קולקטיבים חקלאיים מהתקופה הסובייטית, מאז הפכה המדינה לעצמאית בשנת 1991 האדמות לא הופרטו מעולם, דבר שהותיר את החקלאים תחת פחד מתמיד מסנקציות. ישנם אפילו מקרים של הרשעות בבתי המשפט למי שלא עמד במכסות הכותנה, הזרעים, והמשי.

על פי ארגוני זכויות אדם, לפחות 20 חקלאים נאסרו לכמה שנים בשנת 2009 לבדה. באותה שנה, המונופול האוזבקי למשי "איפגי'" מכר פקעות במחיר של 6 דולר עבור קילוגרם, כמעט פי שמונה ממה ששילם לאיכרים. חקלאים מספרים שאפילו התשלום הזה אינו מובטח. הם מתלוננים שהתשלומים יכולים להתעכב במשך חודשים, לעיתים אפילו שנים.

"חקלאים ועובדי אדמה מרוויחים שכר נמוך מאוד עבור עבודתם, אותו משלמת המדינה לעיתים רחוקות על בסיס קבוע", קבע דוח של משרד החוץ האמריקני על אוזבקיסטן בשנת 2009. "הממשלה שולטת במגזר החקלאי, קובעת מה יגדלו החקלאים וקונה ישירות מהם את כל התוצרת כדי למכור אותה בחו"ל". כעת, כשהוא מצביע על ענפי עץ התות היבשים בחצר שלו, אומר קיומוב: "כל מה שנשאר לנו כעת הוא עץ יבש עבור הסקת הבית בחורף".